קטע שנחתך מ - איפה ההורים שלנו - ההיבט הפוליטי

 כלומר, הכרה בכך, שאותה  ציפיה למשהו גדול שישמור עלי, שיראה אותי, שיעזור לי, פשוט לא יגיעו מבחוץ ולפיכך, אני צריך לראות, שאני כבר ילד גדול, שיש לי כוח להסתדר ואולי למצוא ב"אחים שלי" את השותפים לתפקיד ההורות ההדדית ולהכיר בהיותינו "עמי ותמי" שצריכים להתמודד מול אכזריות העולם.

אני מודע לחוות הנטישה של ההורים שלנו כאומה. הייתי עד לכמה דיאלוגים של מי ששיתפו אותי בתחושת הנטישה ואובדן האמון המלא, כאשר הם היו שם, בעוטף וספגו את הזוועות.
אחד מהם שכבר חווה בגישה בחייו, חש שהפעם הבגידה גדולה הרבה יותר. הוא ראה עצמו כציוני, מאמין, ימני, פתאום, הממשלה הימנית שלו, הצבא החזק שהוא ראה בו חלק מהדימוי העצמי הלאומי - אני שייך למדינה חזקה, עם הצבא הכי חזק באיזור, עם ערכים שבראשם ביטחון אזרחינו - איפה אתם? 

כמובן שכל פעם ששמעתי את הדברים, חוויתי הזדהות עמוקה. עבורי המהלכים של ה 7.10 היו סוג של אובדן אמון במשהו שהיה נראה לי כל כך בסיסי, בסיפור שהיה לי בראש - שאנחנו מדינה חזקה, שהחמס, זה נדנוד, אבל הם לא באמת מסוגלים לעשות נזק של ממש, כי יש שם חומה ויש צבא חזק... איך זה יכול להיות כל כך הרבה שעות, איפה הצבא, איפה המודיעין, איפה חיל האויר, איפה כל הטכנולוגיה שהשליתי את עצמי ששומרת עלינו...
כל פעם ששמעתי את המפונים מהעוטף התחושה הזו חזרה, ממש ערערה משהו בביטחון שלי. כאילו העירה אותי מפנטזיה של סוג של דימוי לאומי גבוהה, שפתאום נסדק. עד לא מזמן, הדאיגה אותי המהפכה החוקתית, חששתי שהעתיד שלנו כאומה עשוי להוביל להיותינו פחות מוסריים, היו לי תסריטים שהמדינה שלי תעשה דברים חמורים, שנאלץ להיות כמו הגרמנים שלא בחרו במפלה הנאצית, אבל גם לא התנגדו... עברו בי הרהורים כאלו, אבל איך שהוא הרגעתי את עצמי עם הידע שלי על תיאורית הכאוס. בכך אגב, היה משהו מנחם. ידעתי שאני לא יודע. ועובדה - זה אכן קרה. אני זוכר שבאחת השיחות בנושא העתיד שלנו, הזכרתי את הקורונה, את החרדה הגדולה שהיתה אז, את העובדה שלרוב הדברים שמהם אנחנו חרדים, הם לא הדברים שבסוף באמת פוגעים בנו... הינה, אכן מהבחינה הזו, לפחות ההכרה שלי בזה שיהיה משהו אחר במציאות ממה שאנחנו דואגים בהחלט הגיע. 

כמו שאמרו כוורת - הוא אמר שהמצב יכול להיות עוד הרבה יותר גרוע, ואכן המצב נהיה הרבה יותר גרוע. 

באופן אירוני, יש בזה משהו מחזק - במובן של פסיכולוגית העצמי, החלק הקשה הוא, כאשר ישנה התפוררות של העצמי, או במונחים של ז'אק לקאן, כשהסיפור שאנחנו מספרים לעצמינו מתפורר ולא נתן לספר אותו יותר... המציאות מפרקת אותו.

כך, שהסיפור שלי, לא לגמרי התפורר, אבל עוד אשליה אחת התפוררה - האשליה של הביטחון שלי במדינה, ששומרת עלינו. שברור לי שהצבא כל כך חזק... אחרי הכל, אני גר ליד הגבול הצפוני. מה זה אומר על האפשרות שלי להמשיך לישון בשקט, כשהחיזבאל'ה, שאנחנו יודעים שהם בערך פי שלוש יותר חזקים מהחמאס, נמצאים מעבר לגדר. 

כתבתי די הרבה הרהורים על הרמה המדינית, על הניסיון שלי לראות עד כמה אני ידוע להיות ריאלי בנוגע לעם שלנו, לעתיד של המדינה, לערכים. 

עברתי תקופה לא קלה עם חלק מהאנשים היותר מבוגרים, שחוו בשנה החולפת שהמדינה שהם הקימו מתפוררת להם מתחת לרגליים, שהם חוששים מאובדן הדרך. היה כאב גדול שחלקנו במהלך התקופה שקדמה למלחמה. 

לראשונה אפילו לקחתי חלק בהפגנות. יצאתי מהמקום הנוח שלי, נקטתי עמדה. עמדתי עם דמעות בצמתים מפעם לפעם. 

מחקתי והורדתי את הקטע הזה, מספר פעמים. 

כי לא ברור לי עד כמה המחשבות ברמה המדינית רלוונטיות. 

הרגע סיימתי מפגש עם אחד המטופלים, שבזכותו החלטתי לשתף מחדש את החלק הזה - התהליך שבו אנחנו עסקנו, היה ששוב ושוב מאז שהתחילה ההפיכה המשפטית, עולים נושאים פוליטיים בטיפול. 

אחד הנושאים שהופיעו אפילו בחלומות שלו, היו מפגשים עם בן גביר. הפעם הוא הצליח לתת לכך מענה מפתיע - "האמת, שאני כנראה מזדהה איתו, כי לשנינו יש המון דברים שהיינו רוצים לעשות, אנחנו לא מסוגלים לעשות אותם, אבל יכולים למצוא את מי להאשים, שאם רק היו נתנים לנו, היינו עושים..."

פתאום הבנתי עד כמה הדיאלוג הפוליטי משמש מפלט. עד כמה אפשר דרך ניסיונות להציל את העולם להתרחק ממה שבאמת מקשה עלי - לקחת אחריות על הפינה הקטנה שלי. לפגוש את חוסר האונים שלי. 

או במקרה הנוכחי, את חווית היתמות. 

את הצרכים הכל כך פרימטיביים שחשבתי שכבר הצלחתי להתגבר עליהם, אבל הגוף שלי הזכיר לי שהתעלמתי מהם. 

צרכים נרקסיסטיים, לפגוש מחדש, את אותו הילד חסר האונים. 

הילד הדחוי, שמתקשה להכיל את הרגשות ולבטא אותם. 

במישור המקצועי, לכאורה הגעתי למקום מאוד טוב. 

התחושה שאני יוצא לפרויקט לעזור למפונים, נתנה לי סיפוק מסוים. תחושת שליחות. 

העובדה שנאלצתי לוותר על המקום הבטוח שלי, על אלמנטים רבים שמשמרים עבורי את החוסן, היתה ויתור קטן כנגד האמונה שאני יוצא ל"מסע של גיבור".

בימים הראשונים, העובדה שנבחרתי לרכז את מרחב ממ"י, היתה סוג של גאווה, תחושת שליחות, הינה הידע המקצועי שלי, הניסיון הרב שרכשתי בתחום העבודה בטיפול מצד אחד ובתחום הפסיכוסוציאלי מצד שני, הפכו אותי ליחיד סגולה, לאחד מאותם אנשים נבחרים שיוצאים לסייע במקום שבודדים יכולים לעמוד. 

הנפילות שהגיעו, היו בתחילה ברמת התפקוד שלי כמנהל. התובנה שלא הייתי רגיש לצוות שלי. שפגעתי בכמה מטפלות ובמיוחד באחת, שמולה התעמתתי חזיתית. 

הרגע ההוא, שבו הפכתי את הויכוח ביננו לקרב, היה אחת מנקודת השפל שלי.

חזרה לאמפולסיביות, לעמדה שביוון מכנה "מאבק בריחה", פתאום ראיתי בה לרגע קט אויב... היא פוגעת במרחב שאני מנסה ליצור כאן, היא מסרת להענות להנחיות שלי ומתנגדת למלא את ההוראות שלי. 

אז מה בעצם?

אם הייתי יושב בהדרכה ורואה את הסיטואציה, הרי ברור שהייתי נוהג אחרת. 

הדיעה שלי איתנה - אני באמת מאמין שהתפקיד שלנו הוא לחזק את החוסן לבנות מרחב בטוח ולא לפתוח בתהליכים של טיפול בטראומה בתוך המרחב. 

אבל, שלוש מהצוות שלי, עדיין לא חשבו כך, יכול להיות שהייתי יכול לשכנע אותם, להעביר להם את המסר באופן בוגר, באופן שבו אני לפחות אהיה הורה מיטיב. 

אתן כאן, את הדוגמא שקל לי לראות בדיעבד - 

חלק מהצוות חולק איתי את אותה גישה - רוני אשתי, היא תלמידה של מולי להד, ביתי שחר, למדה את הדברים ממני, כאשר שמעה לא פעם אודות העבודה שלי באפריקה ומבינה את ההבדל בין טיפול ועבודת חוסן וגם שתיים מהאורחות הוותיקות שהצטרפו אלינו - ד"ר מירב טל מרגלית ורות פרדס, כולנו היינו בגישה דומה, באשר לעובדה שתהליך העבודה במרחב מסוג זה, הוא לפתח תחושה של חוסן, לפתח מרחב משחק יצירה ושיח, שבו עובדים דרך הכוחות, מאפשרים הינחכות ונזהרים מאוד מתהליכים של פתיחת נושאים טראומטיים במרחב. 

אולם, שלוש מהמשתתפות, היו בגישה שונה, הן התחילו לפנינו, הן עבדו יחד עוד לפני שהגענו והתפיסה שלהן היתה שהן כמטפלות צריכות לקדם תהליכים של עיבוד הטראומה, אמירות מסוימות על הצורך לשמר רצף של עבר הווה עתיד, למשל להצליח ליצור סיפור עם רצף, דרך המשחק, לבטא את הרגשות שעולים ולפתוח הגנות שמונעות מלראות את מה שקרה, להעלות למודעות את החומרים המאיימים. 

היו אפילו ציטוטים של אנשים המקצוע שפגשנו שאמרו דברים דומים, למשל ד"ר פרחי.
אלא שרוני תלמידה של ד"ר פרחי וממנה למדתי, שהטכניקה שהוא מציע, היא בשלב האקוטי, בשעות שלאחר האירוע, במפגש אתו, הוא אכן הקשה עלי ושאל - אז מה אתה מתכוון שצריך לעשות, אם לא לפתוח את התכנים האלו? מה הכוונה חוסן?

נראה שאם הוא היה במפגש של הצוות, הוא היה עשוי לתמוך במטפלות שחשבו אחרת ממני.

הרעיון שלי, הוא שיש כאן מחלוקת לגיטימית בין גישות טיפול שונות. כמובן שאני מתקשה לחשוב על האפשרות שאני טועה ושהדרך שלהן נכונה... אבל, ישנה אפשרות שאם הייתי נכנס למרחב שאחת מהן היתה מנהלת, או לחלופין מומחה אחר שמחזיק בגישה כזו, הייתי בעמדה דומה לזו שאליה הכנסתי אותן.

הייתי מרגיש, כאילו נטלו ממני את הביטחון שלי, שאני יודע מה עושים. אני משוכנע שהייתי נעמד על הרגליים האחוריות ונאבק בניסיון להפוך אותי למטפל בטראומה. 

אלא שהשאלה לא היתה - מי צודק?

אגב, שתיים מהמטפלות, כאשר ניהלנו את השיח, לאחר ההתנצלות שלי, באופן נינוח, היו פתוחות לקבל את הגישה, אחת מהן הודתה שהסיבה שננעלה על דבר מה מסוים, היתה חוסר הביטחון שלה, אני מבחינתה הצטיירתי כמומחה, מנוסה, היא עדיין לומדת... אז מה שלימדו זה מה שהיא עשתה... אם רק הייתי אומר - רגע, יש שיעור חדש, באותו תלמדו מה עושים עכשיו, היא היתה שמחה ללמוד ולקבל הנחיות...

מול אותה מטפלת, שמולה לא הצלחתי להשלים את התהליך, נשאר עבורי חוב. חשתי אשמה. 

לא הייתי הורה ראוי. 

במונחים של אריק ברן - אני פעלתי מהילד אל הילד - ראיתי אותנו כמו שני ילדים ואני הייתי יותר חזק, הרבצתי לה...

אבל היא חשה ילדה, שאבא שלה מתעלל בה... 

כמובן שהיה לי קל להכריח אותה לפעול על פי הכללים שלי, הורה שתלטן, שלא הצליח לסייע לה לחוות, מה שקוהוט מכנה חוויה של זולת עצמי של מראה... שאני אראה אותה ואתפעל ממה שעשתה. 

הביעה התחילה בזה, שאני חוויתי את עצמי, מורד ממרום מושבי... שהיא לא נתנה לי תחושה שהיא מעריכה אותי, היא ערערה על המקצועיות שלי. 

מה לעשות, אחרי הכל, היתה שם "אמא" לפני, יעל שבנתה את המרחב, היא זו שהתוותה את הדרך, שאני יודע פחות מהן. 

פתאום, יעל הלכה, השאירה אותן נטושות והביאה במקומה, אבא מפחיד. 

כזה שמנסה להשתלט, שמכריח לפעול לפי רעיונות אחרים, בטכניקות שונות, החל מהבקשה שלו למלא עם אפליקציה מידי יום, את השעות שבהן נהיה למחר...