סיפורו של דסלקט מפוצה - בלוגר

האסון ממש לקראת סיום חופשת הקייץ, בחופשה משפחתית, אמא טובעת בים, אבא מושט אותה מהמים, אבל, היא כבר ללא נשימה, ניסיונות ההצלה, לא ממש עוזרים. אמא מספיקה לומר לנו "תשמרו על עצמכם". אנחנו חוזרים מהים התיכון לגינוסר, בערב מקבלים את הבשורה. המטפלת קראה לכל הילדים לשבת איתי במעגל, היא הסבירה לכולם שקרה לי אסון נורא, ביקשה שאספר מה קרה והוסיפה שהם, הילדים יוכלו לעזור לי, אם יקשיבו ויבטיחו שהם מתחילים לקבל אותי לחברה. אני זוכר, את רגש האשמה שבצבץ בי, כשלרגע חשתי הקלה – אמרתי לעצמי איזה דבר נורא, אמא נפתרה ואני ייהנה מזה – סוף סוף יפסיקו העינויים ואני אהיה מקובל בחברה. אבל, אל דאגה זה לא ממש קרה – שבוע אחרי המקרה, כשלרגע התחלתי להרגיש טוב וביקשתי להצטרף למשחק, – אחת הבנות פנתה אלי ואמרה: "זה שקרה לך אסון, זה לא אומר שאתה צריך "לתפוס תחת"". הבנתי שהאשליה נגמרה. נדמה שישנם רמות של כאב, לכן כאשר הכאב של היתמות שלט, לא ממש יוחסה חשיבות בתחילה לדחייה החברתית ועוד פחות מכך לבעיות הלמידה. עד לאותם ימים, בעיית הלמידה כלל לא הפריע, היא התגמדה לעומת הנידוי