האסון - עננה מעל כל הבעיות האחרות

האסון

ממש לקראת סיום חופשת הקייץ, בחופשה משפחתית, אמא טובעת בים, אבא מושט אותה מהמים, אבל, היא כבר ללא נשימה, ניסיונות ההצלה, לא ממש עוזרים.

אמא מספיקה לומר לנו "תשמרו על עצמכם".

אנחנו חוזרים מהים התיכון לגינוסר, בערב מקבלים את הבשורה.

המטפלת קראה לכל הילדים לשבת איתי במעגל, היא הסבירה לכולם שקרה לי אסון נורא, ביקשה שאספר מה קרה והוסיפה שהם, הילדים יוכלו לעזור לי, אם יקשיבו ויבטיחו שהם מתחילים לקבל אותי לחברה.

אני זוכר, את רגש האשמה שבצבץ בי, כשלרגע חשתי הקלה – אמרתי לעצמי איזה דבר נורא, אמא נפתרה ואני ייהנה מזה – סוף סוף יפסיקו העינויים ואני אהיה מקובל בחברה.

אבל, אל דאגה זה לא ממש קרה – שבוע אחרי המקרה, כשלרגע התחלתי להרגיש טוב וביקשתי להצטרף למשחק, – אחת הבנות פנתה אלי ואמרה: "זה שקרה לך אסון, זה לא אומר שאתה צריך "לתפוס תחת"". הבנתי שהאשליה נגמרה.

נדמה שישנם רמות של כאב, לכן כאשר הכאב של היתמות שלט, לא ממש יוחסה חשיבות בתחילה לדחייה החברתית ועוד פחות מכך לבעיות הלמידה.

עד לאותם ימים, בעיית הלמידה כלל לא הפריע, היא התגמדה לעומת הנידוי החברתי שהעיק והכאיב.

נהניתי מהיותי תלמיד "עצלן", שמצליח "אם הוא רק רוצה".

בולטת במיוחד הייתה בעיית שעורי הבית, אני לא יודע למה – תמיד החלטתי לעשות ואיך שהוא זה לא קרה – אולי באמת אני עצלן נורא.

בכל אופן, כשפעם כן הגעתי עם השעורים לכיתה, רציתי להרשים ופיתחתי קצת את הרעיון – שוב קיבלתי מחמאה גדולה.

המורה הבהירה שאם אני רוצה אז, לא רק שאני מצליח להכין אלא אני עושה את זה טוב במיוחד.
החלטתי לא להרוס ויותר לא הכנתי, כדי שלא תקרה "תקלה".

קצת אחרי מותה של אמא, זכור לי הסיוט הראשון.

הכתבה – בכיתה ה`,
נדרשנו לכתוב רשימת מילים שהמורה הקריאה, אני הצלחתי לבצע טעויות בכל הרשימה.

המורה הודיע לי שהיא נפגשת עם אבא שלי.

אבא לקח על עצמו לטפל ב"תקלה המביכה", הוא הושיב אותי בבית כל ערב עד להכתבה הבאה, נתן לי לכתוב 500 פעם כל מילה.

בהכתבה הבאה, הגעתי מלא ביטחון – אולם שוב, מצוקה – טעויות בכל רשימת המילים.

אבא הגיע לכיתה – מקום המפלט שלי, כשסיים לדבר עם המורה, קרא לי החוצה, הוא כל כך התעצבן, צעק עלי ובעט באחורי.

הכיתה כולה צפתה במאורע מבעד לשמשה.

עוד באותו היום, זימנו המורה והמטפלת את אבא לשיחה, הודיעו לו שמהיום הוא לא מתערב בחינוך שלי, כי הגישות שלו יכולות רק להזיק לי.

 שיעשה מה שהוא צריך בנוגע לטיפול חוץ מכל מה שקשור ללמידה.

במהלך אותה תקופה, היו שני תחומים בהם הצטיינתי – נגרות וציור.

אגב, ברוב המקצועות, ההרגשה הייתה שאני יכול להיות טוב, אולם בכל התחומים היו גם בעיות. בולט מאוד היה בשיעורי החשבון, שם הבנתי כשהמורה הסבירה, אבל כל הזמן נתקלתי בבעיות בביצוע המטלות.

בציור כולם נבאו לי שיש לי פוטנציאל יוצא מגדר הרגיל, אפילו אבא פעם ראה ציור שלי ופשוט התפעל, הוא ביקש שאפסיק את הציור במקום בו הוא נמצא, כי זו פשוט יצירה והוא מפחד שאם אגע עוד נגיעה היצירה תיפגע.

לעולם לא אשכח את אותה גאווה.

המקצוע השני, נגרות – כאן, הכיתה פעם הייתה רעה במיוחד ולכן קיבלנו עונש – להכין סירות קייק לכל הקיבוץ.

אני נדהמתי – בעיני זו הייתה הברכה הגדולה ביותר שקיבלנו ככיתה – במשך שנה בנינו קייקים – אחד מהם הפך להיות שלנו ואני הייתי הנהנה העיקרי – כמעט בכל שבת בבוקר, הייתי יוצא לי אל הכינרת לבדי.

הרגעים הללו, היו רגעי החסד הגדולים ביותר של אותה תקופה.

הדימוי הדומיננטי ביותר לגבי התקופה הנו – הכול שחור, מלבד חוף הים.

בים היו רגעי האושר והשקט.

סוף השבוע כמעט תמיד שימש כאור שבחיי התקופה.

ערב שבת, עופר סיגל אבא ואלון נוסעים לסבא וסבתא בפוריה, את הערב מעבירים בחברת המשפחה המורחבת, לעט לאט נאספים בני המשפחה.

הארוחה המשותפת משמשת כטקס חשוב וקבוע, למרות חילוניותם של בני המשפחה, כולם יחד, נוטלים חלק באירוע הרציני.

סבתא יעל מדליקה נרות של שבת, כולם יחד מברכים בשירה, בתום הברכה סבא מקריא את פרשת השבוע, שנבחרה לפי המקום בו נפתח הספר ונותן לה הסברים מעניינים.

הפרשנויות אישיות ויצירתיות ללא כל קשר ישיר למה שאנשי הדת היו מוצאים בפרשה.

בלילה חוזרים יחד לקיבוץ.

אבא הולך לביתו וכל אחד מאיתו לבית הילדים שלו.

לקראת השינה אני מתכונן שוב ושוב ליקיצה המוקדמת.

לעיטים הדבר מצליח.

אני מתעורר השקם, בשעה שהשמש עדיין לא זרחה.

בזריזות יורד למחסן הסירות, לוקח לי את הקייק הקטנה שהכנו ובמאמץ רב מוריד אותה לחוף הים. הילד בן ה – 11 לבדו בים.

מרגיש כלוחם אמיץ, יוצא בשקט למסע.

אט אט חותר אל הואדי הצמוד לקיבוץ, חותר פנימה בין הסבך של הקנים ועצי הערבה.

בשקט בשקט מפלס דרכו פנימה וצופה ביקיצת העולם. הענפות, השחפים ויתר הציפורים מקנות לשייט השקט הזה נופח של מסע לארץ רחוקה, חיק הטבע פורס בפני את רזיו.

הזריחה המדהימה שמעל הים השקט.

הרגשה של חדירה אל תוך הדממה.

התמזגות מלאה עם הטבע.

במקום הזה, לא נזכרת ולו לרגע אותה הרגשה כבדה הממלאת את אותה התקופה.

במקום הזה, הילד הבודד מרגיש כמו מי שיש לו מלכות קסומה.

כמו מי שמצא את מפתחות הגן הנעול ופעם בתקופה מורשה להכנס לשם לבדו.

להציץ להירגע ולגעת ביופי הבריאה.

נראה ששני התחומים הללו המשפחה והים היו נקודות האור של התקופה.

הן המשפחה הגרעינית והן המשפחה הרחבה – האח והאחות היו בבחינת חלק ממני, כשאנחנו ביחד, אין צורך להוכיח דבר, אנחנו מכירים ושומרים אחד על השני.

עופר, האח הבחור לפעמים אפילו עמד לצידי בהתקפות של החברה, סיגל, האחות באותם הימים היתה די קטנה, אבל הידיעה שאנחנו שלושתינו הייתה תמיד בהכרה.

לימים אישתי תאמר שזוהי תסמונת "עמי ותמי", או "מנטליות של יתומים", שנותרים יחד והופכים להיות ההורים זה של זה ולומדים לשרוד בעולם האכזר.

הגאווה הגדולה של שלושתינו הייתה פוריה והמשפחה הרחבה, סבא שהצליח מאוד באותם ימים עורר בלב הילדים בקיבוץ קנאה גדולה – ובכלל המשפחה העשירה שהייתה לנו, גם בארץ וגם בחו"ל, כנראה עוררו בילדים הרבה קנאה והיתה בכך נחמה.

שנים אחר כך, יזכרו הילדים בגינוסר, את העובדה שלמשפחת האס הייתה הטלוויזיה הצבעונית הראשונה בקיבוץ.

כל מה שהיה לנו ממקודם, מחוץ לקיבוץ נשמר כעוגן שמגדיר אותנו ושומר עלינו: כשמגיעים לפוריה, כבר לא נחשבים ל"עירונים" או "אסטמטים", שם כולם אוהבים אותנו, לכן בכל שבת, לא ויתרנו וחזרנו לבקר בפוריה, בפינה החמה.

שם יחד עם סבא וסבתא והדודים והדודות, חזרנו להיות הילדים של המשפחה.

גם המשפחה האחרת - מצרפת הייתה באיזה שהוא אופן עוגן לביטחון וקבלה, לאחר שאמא נפתרה, אבא לקח אותנו לדרום צרפת, לה-סיוטה, עיירת דייגים קטנה ושקטה, גם שם הרגשנו שייכים בצורה ברורה – אומנם הצלחנו לעורר לא מעט מריבות, אבל פתאום היה ברור שאנחנו משפחה גדולה וחזקה.

שלא לדבר על הקנאה שהצלחנו לעורר בילדי הקיבוץ כשאלו ידעו שהסבא והסבתא העשירים, לא רק שהביאו אותנו לצרפת, אלא אפילו נתנו לנו מלאי של מתנות, כמו ג`ינסים שלאף אחד מהילדים לא היה, נעלי ספורט אדידס ועוד מיני מותרות שמלאו אותנו בגאווה.