חלק שני של הספר - פרק ראשון - התיקון

לאחר שלוש שנות טיפול פסיכולוגי, אצל ניסן צור הפסיכולוג, נראה שהטיפול הצליח.

הילד הדחוי, עם ריגשי הנחיתות, כבר לא חווה את עצמו כילד כל כך חריג.

עברו עוד מספר שנים, בהם הוא אובחן כדיסלקט ומתחיל ללמוד כיצד לתקן את עצמו.  

במכתבים שכותב ברומן נעורים מוקדם, הוא מתאר איך נפתר מהאימפולסיביות בזכות אותו הטיפול.

מה שאז, עדיין לא ידע, זה שהמקור לחלק מהאימפולסיביות הוא אורגני, מה שלימים יוגדר כהפרעת קשב וריכוז - ADHD אולם, לעומת חוסר היכולת הטוטאלית שהייתה קודם לכן, אין ספק שהאימפולסיביות הזו כבר הרבה פחות חמורה.

כך גם לגבי תחושת הדחייה החברתית, נראה היה לו באותם ימים שהוא נפתר ממנה לחלוטין ויעברו עוד שנים רבות, עד שבלימודי הייעוץ החינוכי יבין שנותרו שרידים די עקשנים שלה וכמובן גם לגבי היותו יתום: הטיפול עזר לו להתמודד עם מותה של אמו, קודם לכן, כלל לא יכל לומר – "אמא מתה", ומאוחר יותר יכול היה לדבר על זה בחופשיות ולכן חשב שהנושא טופל.

אולם, אותה תובנה של סיום הטיפול - שבה המטפל שלו מתייחס לעובדה שהטיפול הסתיים, מהווה עבורו סוג של אישור שהוא כבר בסדר.  סיום של סיבוב אחד בספירלת הצמיחה.

הוא שומע מהמטפל שהסיבה לכך שהגיע כבר איננה ולפיכך, נראה שנכון יהיה להתחיל להתכונן לפרידה מהטיפול.

באותם ימים לראשונה מתגבשת בו התובנה שהוא כבר לא...

כבר לא אותו ילד אומלל שסבל מחרם בגלל היותו חריג, כבר לא מופנם כל כך ויכול להתבטא בחופשיות, כבר לא פחות טוב מאחרים.

את החוויה הזו, במשך כל חייו הבוגרים ינסה להעביר לאנשים נוספים, את האפשרות שגלומה בתיקון הזה, בזה שטיפול יכול לשנות מצב.

לראשונה הוא מוצא את עצמו כמי שמסייע לחלשים האחרים, כאשר הוא מתחיל לשמש כמטפל בבית הילדים.

אולי בזכות אותה תקלה של תבנית, הוא בוחר בענף מאוד לא שגרתי לבנים, קודם לכן התחיל כמו גבר אמיתי, בבקר במשך מספר שנים, אחר כך במטע ובנוי וכמו כל בן משק, מחויב ליום עבודה בשבוע וגם עבודה של חצי מכל חופשה. דרוש עובד לגן הילדים, הוא מתנדב, במשך תקופה עובד עם הילדים בגן, נהנה מאוד מכל רגע.

מהר מאוד הוא מרגיש נוח בגן.

יוצא עם הילדים לטיולים, משחק איתם במשחקים, לוקח אותם לבריכה ובכל אותו הזמן, שם לב לכל ילד וילד ובמיוחד, אותם ילדים שעשויים להיות במצוקה כלשהי.

כך למשל, אחד הילדים שמתקשה להירדם בשעת הצהרים, אותו הזמן שהמטפלות ראו כמעט כקדוש, כי היה הזמן שלהן. הוא מיד מתפנה אל הילד, מבקש מהגננת אישור להוציא אותו מהחדר ויושב איתו כל אותו היום לבד.

קודם לכן, כשכל הילדים שיחקו, הוא שם לב שהילד לא מצליח לשחק בדוק, הוא מוציא את חבילת הדוקים ורואה שלילד יש קושי של ממש בביצוע המשחק, הוא מקדיש את כל אותה השעה, לסייע לו להצליח להרים דוק ראשון בלי להזיז את האחרים.

יעברו שנים רבות אחר כך, שהילד ההוא כבר יהיה נער, שהוא יזכיר לו את אותו הרגע.

איך לימד אותו לשחק דוק.

אין ספק שמשהו בהבנה הזו, שלו היה שם משהו כזה איתו, כשהוא התקשה במוטוריקה העדינה, כל החוויה הלימודית שלו הייתה שונה, משהו ברמה לא ממש מודעת באותה העת, גורם לו לחוש תחושה של שליחות.

שוב ושוב בכל פעם בו אלון עובד בגן, הילד אומר לגננת, אני לא יכול לישון, אפשר להיות עם אלון?

היא מחייכת ובהבנה רבה מאשרת.

הגננת אסנת, מנהלת את הגן בזרימה יוצאת דופן, הוא מתבונן בה בהערכה רבה.

כלל לא זכר אז, שגם אמו הייתה גננת, יעברו עוד שנים רבות, עד שיבין עד כמה הוא שונה בגישתו למקצוע הזה, שממש לא נחשב בישראל למקצוע יוקרתי במיוחד.

מבחינתו, לעבוד לצד הגננת היה סוג של כבוד, הוא מאזין בקשב רב לכל הנחייה שלה, מתייחס להוראות שלה ברצינות רבה.

באחד הימים, היא מציעה לו לקחת את הילדים לבד לבריכה, הוא חש גאווה, שסומכים עליו, זה הופך למנהג, כמעט בכל פעם שמגיע, היא שולחת אותו לבריכה, כל פעם עם מחצית מהילדים, החצי האחר נשאר שם בגן.

בבריכה הוא מארגן אותם בהפעלות שונות, משחקים קדרים באים במים, הוא מקפיץ אותם אחד אחד, מקדיש זמן לילדים שמפחדים מהמים – לצלול ולשחק במים משחקים שונים.

גם הגננת כמו רבים מגיבורי הסיפור הזה, תעבור עוד גלגולים רבים, תהפוך למנהלת בית ספר, למפקחת ויחד עם אלון תפתח את "מכון לעכשיו", המכון אותו אלון מנהל גם כיום בזמן כתיבת השרות הללו.

כשהגננת אסנת יצאה לחו"ל, נותרו בגן עוד שתי מטפלות. כמנהגו, כמעט בלי לחשוב, כאשר מתפצלים הוא מוביל את הילדים לבריכה ומבלה איתם שם.

באחד הימים קוראת לו אורית מזכירת הקיבוץ לשיחה, הוא מעולם לא דיבר עם מזכיר או מזכירת קיבוץ, לא בדיוק ברור לו מה פשר העניין.

היא אומרת לו שהייתה רוצה שימצא ענף אחד.

הוא לא מבין, מבקש להבין האם עשה משהו לא ראוי.

היא אומרת לו שממש אין שום בעיה עם מה שהוא עושה, אלא שיש שם מטפלת שמרגישה שמאז שהוא הצטרף היא נדחקת הצידה והופכת לסוג של מנקה.

הוא מנסה להסביר, שהבחירה לא הייתה שלו, הוא מעולם לא התנגד לנקות או לסדר, אלא שהגננת החליטה שהוא יותר מתאים לקחת את הילדים לטיולים ולבריכה.

אורית מרגיעה אותו, אני מבקשת ממך להבין, האישה הזו כרגע במצב שהיא צריכה את המקום הזה שלה. היא עברה דברים אישיים שאני לא יכולה לפרט ואין לי שום ספק שאתה תמצא את מקומך.

במילא תוך זמן קצר, אלון יוצא לשנת שירות בקדמה ולכן היציאה מהתפקיד לא היוותה בעיה.

לא שם על האגו הגברי

לאור ניסיונו המוצלח בתור מטפל בגן, הוא מציע את עצמו לעבוד כמטפל בבית הילדים.

שנה קודם לכן היה בבית הילדים גבר אחר שעבד וברור לו שהוא יאהב את העבודה הזו.

אכן, מהר מאוד הוא משתלב בעבודה בבית הילדים, כבר בכיתה י"ב הוא מצטרף לצוות ומהר מאוד חווה את עצמו כמי שמבין את המלאכה.

באחד הימים, מראיינת אותו ניצה הכתבת של העלון המקומי אודות העבודה בבית הילדים.

שואלת אותו בין היתר, אם זה לא מפריע לו בתור בן לעבוד שם.

הוא לא ממש מבין את הבעיה, למרות שזוכר שאחד הבנים - גיל אמר משהו על כך ומצטט בדיוק את הדברים.

באותה שנה, היה מנהג של אחד העיתונים הארציים להקדיש דף אחד לתנועת הקיבוצים, הדף נקרא "הדף הירוק", שם באחד המדורים, היו בוחרים כתבות מעלוני הקיבוצים וממחזרים אותם.

הכתבת, מבלי שפגשה מעולם את אלון, קראה את הכתבה של ניצה העתיקה אותה מילה במילה, אלא שבעריכה נוספה כותרת מפוצצת, כראוי לעיתון הנפוץ במדינה באותה העת: "לא שם על האגו הגברי !"

בשבת, בפגישה המשפחתית, המשפחה בפוריה גאים בכתבה על הנכד המופרסם. מקריאים את הכתבה, סבתא גוזרת ושומרת.

הוא קורא ולא מאמין – מה זאת אומרת לא שם על האגו הגברי, אני הרי לא אמרתי את זה מעולם.

רק אז, הוא בכלל מבין שהמקצוע מטפלת, הוא מקצוע נשי וזה יוצא דופן שהוא עובד בזה.

אלא, שהיה שם גם גבר לפניו, גבר שהוא העריך, אז למה זה כל כך מיוחד ?
נראה שהתבניות האלו, שכולם מבינים ויודעים, כמו העובדה שהמטפלת בבית הילדים אמורה להיות אישה ורק הוא לא, היא אחת התקלות שעומדות לטובתו באותם צמתים משמעותיים, שאין ספק שאם היה יודע שזה נחשב לנשי, ההחלטה הייתה פחות פשוטה.  

במבט לאחור, מפתיע כמה דברים התחברו מאז - אישתו תהייה עורכת מדור במה שהופך להיות מדף לעיתון בשם "הדף הירוק", שניים מהחברים הטובים שלו, אלון ויובל, שניהם היו "חריגים" כמוהו ועבדו בתור "מטפלת" בבית הילדים והמסורת שהוא היה רק בראשיתה נשמרת בקיבוצו כשעוד ועוד גברים נכנסו לאותה מערכת.

בערב אחד שני עשורים מאוחר יותר, יושבים כמה בחורים חסונים בבר בקיבוץ. 
כשאלון המבוגר נכנס לבר, הם מתחילים להעלות זיכרונות – אילן, שהיה ילד אהוד ופופולרי פונה לחברים ואומר, איזה מזל היה לנו, שהיינו בכזה בית ילדים, שדגנית, איתן ואלון היו אתנו.

זוכרים ?

וכולם מציינים, שאי אפשר לשכוח, הרי המטפלים המיוחדים שלהם, יצרו סרט פרודי עליהם "יום בערבה" בו הם מחכים אותם והסרט הפך ללהיט.

האחד הזכרונות שעולה, קשור לילדה שהגיע מרוסיה, אלון מתקן, מאוקריאנה.

נכון, בשבילנו היא הייתה הרוסייה. 
קראנו לה....

באחד המשחקים כשהיא רצתה להצטרף העליבו אותה.

פתאום כאילו בלי קשר, אלון ואיתן יזמו משחק, קראו לזה עמוד חשמל.

לא הבנן למה, אבל הם בחרו באילן להיות הראשון מחוץ למעגל והיה אסור לאף אחד מהם לתת לי להיכנס.

הם הצליחו נורא טוב.

אילן, החזק שבחבורה, כמעט שבכה. 

אז, אלון עצר את המשחק, טיפסנו על המקלט, על הסלעים השחורים שם ואלון ביקש מאילן לשתף איך הרגיש.

אילן מאוד כעס, נעלב ושיתף כמה זה לא נעים שלא נותנים להיכנס.

אלון התייחס לאירוע ואמר: אתה פעם ראשונה הרגשת למספר דקות איך זה שלא מכניסים אותך למעגל.

אבל כשהוצאת אותה, לא חשבת איך היא מרגישה.

הילד, שהיה אז מנהיג הקבוצה, אמר – מהיום מי שמוציא אותה, אני מטפל בו. 
אמר את זה בחצי חיוך. 
אבל עמד במילה שלו. 
כל פעם שמשהו ניסה לא לשתף אותה במשחק, הוא היה מתערב, גם אם הייתה נדרשת סטירה, או דחיפה לילד שהעליב, אלון היה מעלים עיין.

אחרי הכול, הוא עצמו היה רוצה להכות את הילדים האלו שעושים לה מה שעשו לו שנים רבות קודם לכן.

החוויה הזו משקפת משהו על הלך רוח כללי, שהנחה אותו.

הוא תיקן כל הזמן, עסק כל הזמן בלזהות את אותם ילדים שסבלו כמו שהוא סבל וניסה לסייע להם.

וכתגובה לאחד מהפוסטים הקודמים שפורסמו, זכה לקבל מכתב מרגש מהמטפלת שעמדה שם לצידו באותם הימים:

"איש יקר,

אמש, פגשתי אותך על המסך שלי, לא הצלחתי להפסיק לקרוא ו""נגזלה"" ממני שעת שינה.. 

התרגשתי מסיפורי חוויות החיים שלך, רבות מהן הכרתי אך לא תיארתי לעצמי את עוצמתן.

הארת תמונות ילדות שהיו בחלקן נוכחות גם בילדותי, לינה משותפת וכל אחד חווה כאב אחר, כוח שונה וחיים שונים לגמרי.

תודה על השיתוף, עכשיו, כשיודעת, מעריכה הרבה יותר את הצמיחה והחוסן שבנית וכעת אתה מלמד אחרים להצמיח אותו.. 

רק כעת, מבינה איך לא היו בך חרדות כל פעם ששלחת את (צונזרו - שמות של שלושה ילדים) למשימות קצת "לא אחראיות" ואני התמלאתי זעה קרה..

חיבוקים והמשך בדרכך המופלאה❣  דגנית🌸🍀"

אל המשימות הלא אחראיות, עליהן רומזת דגנים, המטפלת האחראית, נגיע בוודאי בהמשך.