רשומות

קטע שנחתך מ - איפה ההורים שלנו - ההיבט הפוליטי

 כלומר, הכרה בכך, שאותה    ציפיה למשהו גדול שישמור עלי, שיראה אותי, שיעזור לי, פשוט לא יגיעו מבחוץ ולפיכך, אני צריך לראות, שאני כבר ילד גדול, שיש לי כוח להסתדר ואולי למצוא ב" אחים שלי " את השותפים לתפקיד ההורות ההדדית ולהכיר בהיותינו "עמי ותמי" שצריכים להתמודד מול אכזריות העולם. אני מודע לחוות הנטישה של ההורים שלנו כאומה. הייתי עד לכמה דיאלוגים של מי ששיתפו אותי בתחושת הנטישה ואובדן האמון המלא, כאשר הם היו שם, בעוטף וספגו את הזוועות. אחד מהם שכבר חווה בגישה בחייו, חש שהפעם הבגידה גדולה הרבה יותר. הוא ראה עצמו כציוני, מאמין, ימני, פתאום, הממשלה הימנית שלו, הצבא החזק שהוא ראה בו חלק מהדימוי העצמי הלאומי - אני שייך למדינה חזקה, עם הצבא הכי חזק באיזור, עם ערכים שבראשם ביטחון אזרחינו - איפה אתם?  כמובן שכל פעם ששמעתי את הדברים, חוויתי הזדהות עמוקה. עבורי המהלכים של ה 7.10 היו סוג של אובדן אמון במשהו שהיה נראה לי כל כך בסיסי, בסיפור שהיה לי בראש - שאנחנו מדינה חזקה, שהחמס, זה נדנוד, אבל הם לא באמת מסוגלים לעשות נזק של ממש, כי יש שם חומה ויש צבא חזק... איך זה יכול להיות כל

איפה ההורים שלנו

תמונה
  תסמונת עמי ותמי – "האם מישהו ראה את ההורים שלנו?" (טיוטה מס' 3)   מאת: אלון האס. בהקדמה של קארל יונג לספרו, הוא כותב משהו אודות זה שמה שהוא כותב, זה רק מתוך עולמו הפנימי, גם אני לא מתחייב שמה שכתבתי כאן קשור בדרך כלשהי למציאות. כל מה שנכתב הוא סיפור שאני מספר מעיני רוחי, אם היה או לא היה, כל אחד יבחר לפרש ולנתח בדרכו.   לפני שנים, כשרק הכרתי את אישתי, היא הסבירה לי על הפסיכולוגיה המשפחתית שלי... היא קראה לזה " תסמונת עמי ותמי ", תיאוריה עליה למדה מחוקרת בשם ד"ר ציפורה ברנע ז"ל. הכוונה היא שיתומים, לא פעם מתחילים למצוא את עצמם מבוגרים שחייבים להסתדר לבד, לכן ההתנהלות שלהם שונה משל ילדים אחרים... המאמר נכתב בטיוטות שונות, החל מסופו של השבוע הראשון בו התנדבנו כמטפלים באומנויות בפרויקט עם המפונים באילת, עבר הרבה מאוד ואריאציות, חלקן מתוך רגעי מצוקה של ממש, חלקן, עם ניסיון לחבר לתיאוריה והרהורים על הפיכתו למאמר אקדמי וברגעים אלו, מתוך מיטה בבית החולים, עם "מתנת פרידה" של הגוף שכנראה נזקק להגיד את שלו בסופו של דבר, כטיוטה לעוד