סיפורו של דסלקט מפוצה - בלוגר

 כלומר, הכרה בכך, שאותה    ציפיה למשהו גדול שישמור עלי, שיראה אותי, שיעזור לי, פשוט לא יגיעו מבחוץ ולפיכך, אני צריך לראות, שאני כבר ילד גדול, שיש לי כוח להסתדר ואולי למצוא ב" אחים שלי " את השותפים לתפקיד ההורות ההדדית ולהכיר בהיותינו "עמי ותמי" שצריכים להתמודד מול אכזריות העולם. אני מודע לחוות הנטישה של ההורים שלנו כאומה. הייתי עד לכמה דיאלוגים של מי ששיתפו אותי בתחושת הנטישה ואובדן האמון המלא, כאשר הם היו שם, בעוטף וספגו את הזוועות. אחד מהם שכבר חווה בגישה בחייו, חש שהפעם הבגידה גדולה הרבה יותר. הוא ראה עצמו כציוני, מאמין, ימני, פתאום, הממשלה הימנית שלו, הצבא החזק שהוא ראה בו חלק מהדימוי העצמי הלאומי - אני שייך למדינה חזקה, עם הצבא הכי חזק באיזור, עם ערכים שבראשם ביטחון אזרחינו - איפה אתם?  כמובן שכל פעם ששמעתי את הדברים, חוויתי הזדהות עמוקה. עבורי המהלכים של ה 7.10 היו סוג של אובדן אמון במשהו שהיה נראה לי כל כך בסיסי, בסיפור שהיה לי בראש - שאנחנו מדינה חזקה, שהחמס, זה נדנוד, אבל הם לא באמת מסוגלים לעשות נזק של ממש, כי יש שם חומה ויש צבא חזק... איך זה יכול להיות כל