איפה ההורים שלנו

 

תסמונת עמי ותמי – "האם מישהו ראה את ההורים שלנו?" (טיוטה מס' 3)

 

מאת: אלון האס.

בהקדמה של קארל יונג לספרו, הוא כותב משהו אודות זה שמה שהוא כותב, זה רק מתוך עולמו הפנימי, גם אני לא מתחייב שמה שכתבתי כאן קשור בדרך כלשהי למציאות.

כל מה שנכתב הוא סיפור שאני מספר מעיני רוחי, אם היה או לא היה, כל אחד יבחר לפרש ולנתח בדרכו.

 

לפני שנים, כשרק הכרתי את אישתי, היא הסבירה לי על הפסיכולוגיה המשפחתית שלי...

היא קראה לזה "תסמונת עמי ותמי", תיאוריה עליה למדה מחוקרת בשם ד"ר ציפורה ברנע ז"ל.

הכוונה היא שיתומים, לא פעם מתחילים למצוא את עצמם מבוגרים שחייבים להסתדר לבד, לכן ההתנהלות שלהם שונה משל ילדים אחרים...

המאמר נכתב בטיוטות שונות, החל מסופו של השבוע הראשון בו התנדבנו כמטפלים באומנויות בפרויקט עם המפונים באילת, עבר הרבה מאוד ואריאציות, חלקן מתוך רגעי מצוקה של ממש, חלקן, עם ניסיון לחבר לתיאוריה והרהורים על הפיכתו למאמר אקדמי וברגעים אלו, מתוך מיטה בבית החולים, עם "מתנת פרידה" של הגוף שכנראה נזקק להגיד את שלו בסופו של דבר, כטיוטה לעוד פרק בספר – "סיפורו של דסלקט מפוצה"

תסמונת עמי ותמי, בתחום המקצועי, התחברה לי בעיקר לרעיון של היינץ קוהוט – אשר מתייחס לתהליך של "כשל אמפאטי". הרעיון, מתייחס לכך שבכל טיפול, מוצלח ככל שיהיה, ישנו שלב, שבו המטופל חווה כשל אמפאטי, שהמטפל לא מצליח להעניק לו את ההכלה, האחזקה והשיקוף להם הוא זקוק, הוא מאוכזב מהמטפל ומוריד אותו מאותו מקום גבוהה, של "העברת האדרה", שהיא אחת מצורת ההעברה של "זולת עצמי", אשר בתוכה ניתן לחוש לא פעם רוגע, שהרי אני מחובר לדמות ההאדרה ובכך אני מוחזק גבוהה וחווה תחושת ביטחון.

כמטפל, כאשר אני מגלה מפעם לפעם, שאני אחראי לכשל האמפאטי של מטופלי, בתחילה תחושת האשמה גדולה, אולם בסיומה, לא פעם ישנה תחושה של הקלה, אלו אותם רגעים בודדים, שבהם הידע התיאורטי, הופך מצוקה לתחושת סיפוק גדולה.

החוויה של תסמונת עמי ותמי, או חווית הכשל האמפאטי, הגיעה לשיא בתהליכי משבר שהיו לי באופן אישי  אל מול חוויות של כשל ארגוני, שגרמו לי לא פעם לאכזבה מאותם "הורים", אשר דימיתי שקיימים, ואמורים היו לסייע לי. כבר במהלך החודש הראשון, כאשר בפועל, לא רק שלא הצליחו למלא את הצרכים שלי, לא את הצורך הנרקסיסטי, שמשהו יראה אותי ויעריך אותי ואת מה שאני עושה וגם לא את הצריכים של האחזקה הפיסית.

במקומם זאת ספגתי לא פעם חוויות של ביקורת, תוקפנות, שתלטנות וניסיונות שאם נקביל אותם לחוויה של הילד, הרי שמדובר בכל מגוון התקלות של ההורות – החל מהורים שלא מתקשרים בינהם, דרך הורים שלא מסוגלים להכיל ולכבד את הגבולות של ילדיהם ועד להורים אלימים ומתעללים.

רגשות האכזבה, ההשפלה, הדחיה והזעם לא היו קלים, אולם בזכות אותן חוויות כל כך אינטנסיביות וקשות, הגעתי לסוג של השלמה, שבה חוויתי "הטמרה".

כלומר, הכרה בכך, שאותה  ציפיה למשהו גדול שישמור עלי, שיראה אותי, שיעזור לי, פשוט לא יגיעו מבחוץ ולפיכך, אני צריך לראות ב"אחים שלי" את השותפים לתפקיד ההורות ההדדית ולהסתדר בלי הורים.

תהליכי הכשל נחוו במישור המקצועי, בעיקר בחוויה שהתחילה מלמעלה.

אנחנו נמצאים במקום די ייחודי מבחינה מקצועית, אישתי ואני, כבר מטפלים וותיקים, עם הרבה מאוד ניסיון בתחום העבודה המסוים, אבל בכל זאת, כאשר התחלנו, חיפשנו אחר ליווי ותמיכה לפרויקטים.

החוויה שלי, היתה שאין אף אחד מלמעלה שבאמת מדבר איתי ונותן מענה, אבל שוב ושוב אותם גורמים שאליהם אני פונה, מצליחים לאכזב.

כך למשל, החוויה הראשונה, כאשר האיגוד המקצועי שלי – י.ה.ת, שחשבתי שהוא אחד האחראים עלי, אלא כשניסיתי לברר איך הם יכולים לעזור, לא רק שלא סייעו, אלא נתנו לי לחוש שאני סוג של מפר חוק, שאני פועל במסגרת של פרויקט שהוא מתחרה איתם.

כמשפחה שמגיעה מהגליל העליון, ההחלטה לעזוב את הבית ולצאת בהתנדבות לפרויקט עבודה רגשי עם המפונים באילת, היתה סוג של הימור, בלי לדעת לאן אנחנו יוצאים ומה הולך להיות.

לפיכך, כבר כשיצאנו, ניהלנו שיחה על הצורך לשמור על עצמינו, לוודא ש"מנגנוני החוסן" שלנו יישמרו, למשל עבורי, טיולי הרכיבה מהוות סוג אחד של "תחזוקה" והרעיון שאנחנו אומנם יוצאים לשבוע בהתנדבות, אבל שנמשיך, רק אם יהיה ברור איך ומי הם המעסיקים ושנדע שלא תהיה פגיעה כלכלית.

בסוף השבוע הראשון של המלחמה, לקחנו את הרכב ויצאנו לאילת, בלי באמת להבין לאן אנחנו נכנסים.
ביומיים הראשונים של הפרויקט, עברנו סוג של חפיפה, בפרויקט שהוקם על ידי יעל לבנה, ונקרא - ממ"י - מרחב משחק ויצירה,במלון ישרוטל ספורט.

שישי שבת, עדיין צפינו, למדנו וחשבנו שהבנו מה קורה...

בשבת היינו אמורים כבר "להתחייל", או במילים שלהם לעבור "אוריינטציה", אבל החמ"ל שייך למשרד הבריאות.

היות שלא עשו אוריינטציה בשבת, רק ביום א' נקלטנו במערכת.

כבר כאן מתחילה  פנטזיה ראשונה, של מה שהפסיכואנליטיקאי ז'ק לקאן מכנה "האחר הגדול", הרגשה שישנה מערכת מסודרת וציפיה שאותה מערכת תנחה אותנו איך לפעול – חמ"ל בריאות הנפש.

לא היה ברור כל כך – מי באמת מטפל בנו, כי ליד יש חמ"ל נוסף, שמכונה "החמ"ל האזרחי".

קלטה אותנו מטפלת צעירה, מהצוות של ממ"י, הדס, שהכניסה אותנו למשפחה.

רגע לפני שהאמא של הפרויקט - יעל יצאה, גיליתי שאני יהיה זה שימלא את מקומה –

אני אנהל את מרחב ממ"י.

הרעיון של ניהול לא זר לי, החמיא לי, אם כי היו לי סימני שאלה למה אני נבחרתי ולא אשתי?

אולי היה צריך לבחור אותי ראשון, כדי להבין למה היו צריכים לבחור אותה מלכתחילה...

אחרי הכל, יש לה רקע וניסיון לא פחות מתאימים.
כבר בבוקר הראשון, הבנתי שהדברים לא כל כך פשוטים, היו שורה של אתגרים מאוד קשים מבחינה ניהולית.

אחת העיצות שקיבלתי לפני היציאה של יעל לבנה היתה "אל תעלה למעלה" – כלומר לא להיכנס לחמ"ל, כי שם יש הרבה מתחים.

ההתמודדות בשבועות הראשונים, היו מורכבות מאוד, הגיעו המון מנהלים, המון מומחים, כל אחד מאוד נחשב ולא פעם הם מנסים להכתיב לנו איך לעבוד ומה לעשות.

אני עסוק בלשמור על המרחב שלנו – המרחב הראשון במלון ישרוטל ספורט –

בטיוטה הראשונה, פירטתי בפירוט רב, איך בוצעה החלוקה למספר מרחבים שהותאמו לאנשי הטיפול השונים – מרחב עם צעצועים, מרחק למשחק תנועתי, מרחב למשחקי שולחן, ליצירה ומתחמים למפגש פרטני שהופרדו על ידי מחיצות.

הרעיון של המרחב, תאם את מה שהבנתי מבחינת תהליכים של תמיכה פסיכו-חברתית מה שמכונה PSS,

כשהרעיון הוא שיש בצוות אומנם מטפלים, בעיקר מטפלים ביצירה והבעה ומטפלים במשחק, אבל אנחנו מצטרפים למשחק החופשי, ליצירה ולשיח, ממקום שבו המרחב עצמו, הוא שמאפשר סוג של אחזקה.

בגרסה הנוכחית, אקצר בפירוט המרחב, היות שכבר נכתבו אין ספור מאמרים במהלך החודשים האלו, שתיארו בפרוטרוט את מרחבי החוסן השונים ונראה שהנושא ידרוש מאמר נפרד.

במאמר הנוכחי, אמקד בחוויה הסובייקטיבית שלי, באופן בו אותו מרחב שנראה כאילו הופך להיות לא רק המרחב הבטוח של המפונים, אלא גם שלנו, אנחנו כאנשי הטיפול והתמיכה שבאנו לעזור, חשנו שיש לנו סוג של בית, שבנינו אומנם עבורם, אבל תוך כדי בניתו, הופך מהר מאוד להיות הבית שלנו.

זה משהו שמעולם לא חוויתי – אנחנו מגיעים לאילת, עיר קייט, שעד היום תמיד היתה לחופשה של ממש, מעולם לא הכרנו את האילתים, לא הכרנו את צוותי המלונות, אבל בתוך כל הכאוס של המלחמה הנוכחית, הגילוי שאחינו "האחים לנשק", הם אחרים שלנו.... והם קיימים כאן, באילת, אנשים שמעולם לא פגשנו, פתחו בפנינו את ביתם.

הראשונים היו משפחת בלום היקרים. זוג פנסיונרים, שמאמץ אותנו, כאילו אנחנו משפחה, שתמיד היתה.

תחושה של קבלה, שלא חווים הרבה פעמים בחיים.

כאן, אני חייב להבהיר, לא מדובר במטאפורה, אנחנו מגיעים שלושה אנשים מבוגרים, בהתנדבות, עזבנו את כל מה שהיה לנו בגליל, הוזמנו לעבוד בהתנדבות והם מצידם, אומרים לנו, אל תדאגו לכלום, אנחנו שמחים לארח אתכם, כל מה שאתם צריכים, רק תגידו. (בפרק אודות החוסן נזכיר גם את יתר המשפחה).

כמעט בכל יום במסגרת העבודה, עולה מאבק חדש, אם זה אל מול הרופאים שמחליטים להקים לנו סניף של קופת חולים בתוך המרחב, אם זה עובדות סוציאליות שרוצות לנהל מפגשי הדרכה להורים מבלי לתאם, או פסיכולוגיות שזקוקות למקום ופשוט נכנסות.

כמובן שבמקרים בהם בוצע שיח מקדים, מצאנו פתרונות, אבל לרוב, החוויה היתה של כיבוש, פשוט נכנסים ומעמידים עובדה בשטח – הרופא שהציב מחיצה ומאחריה תור של פציינטים שממתינים ואפילו רבים בתור ועוד אנשי מקצוע, שנכנסים וברגע שהם נכנסים לפנינו, אין אפילו בקרה מי נכנס למרחב, כך שהצוות שלנו מגיע ורואה שכבר כל המרחב מלא באנשים, הציוד מפוזר ואין לנו יכולת לארגן את הרישום – מי הגיע ולהסביר מה הנהלים של המקום.

לכאורה מינו מטעם חמ"ל בריאות הנפש מישהו שאמור לתאם בין תחומי הטיפול השונים במלון, אלא שמשום מה, הוא כל פעם מופתע בדיוק כמוני וחסר אונים מול הדרישות שמוצגות לו.

בעדינות רבה, אנחנו מנסים למצוא את הקשרים עם הקהילות עליהם אנחנו אמונים, מנסים לבחון דרכם, מה הצרכים שלהם. לקדם פרויקטים שבאים מהם.

בתום השבוע הראשון, היו אמורים להגיע המחליפים שלנו.

אלא שכאשר אנחנו מנדנדים שוב ושוב להבין מי מחליף אותנו ומתי, אין תשובות.

אגב, משום מה, בטיוטה הראשונה, כתבתי אני, אבל בפועל, האני הזה הוא אנחנו, אשתי, רוני, מטפלת שהתחילה דרכה בתחום הדרמה תרפיה, כיום מומחית בתחום הטראומה, עם תואר שני בעבודה סוציאלית, היא זו שמנהלת את המאבקים עבורינו כמשפחה, היא מוצאת את אחינו האבודים, שאימצו אותנו והיא זו שהוזמנה על ידי יעל להתנדב.

(כנראה שפרק נפרד היה צריך להכתב רק עליה... אחרי הכל כנראה שהפרויקט מעולם לא היה יוצא לפועל בלי רוני).

לא בדיוק יודע איפה נפלה הטעות ונתנו לי לנהל ראשון אבל ביום האחרון, של שבוע ההתנדבות אליה התחייבנו, הסתבר לי, שהאיגוד שלנו, י.ה.ת, שחשבתי שאנחנו קשורים אליו, כי לא באמת הבנתי את הקונסטלציה, היה עוד סוג של "האחר הגדול" שממנו היינו צריכים להשתחרר, מסתבר שהאיגוד השתלב כדי לגייס מתנדבים ולסייע עובד דרך פרויקט אחר, שמתחיל להיות מופץ ברשתות – בשם "סטודיו בטוח." ואנחנו בכלל, אחים חורגים... בטח שלו הילדים של האיגוד...  

אם אשתמש עדיין במונחי הפנטזיה המשפחתית, הרי שאחת האחיות שלי, מאיה, מטפלת באומנות, שהכרתי כקולגה, מגיעה כנציגה של האיגוד, באשליה שלי, היא כמו אחות צעירה, שמצרפת אלינו...לסייע בגיוס המתנדבים, אולם אני מקבל גם ממנה סוג של כתף קרה.

היא יושבת באותו החמ"ל של בריאות הנפש, מדברת איתי בטלפון ולא היה לה רגע פנאי לקפוץ לבקר.

בדימיון שלי, יש לאיגוד כמה פרויקטים, היא מנהלת אותו ממשרד שם למעלה, אין לה זמן לביקורים, כי יש המון פעילות ובכל יום היא צריכה לסייע ועוד רגע היא תבוא ותכיר לי את הצוות שיחליף אותי, אלא שאז היא מבהירה לי שהנושא נתקע, כל הרעיון של מתנדבים שיבואו להחליף, כי משרד הבריאות הפסיק את המימון להתנדבות שכלל טיסה ומלון. (בכלל לא ידענו שיש כזו תמיכה) ולכן, רוצה לדעת, האם ישנה אפשרות שאנחנו נשאר עוד קצת...

אני שואל – מה זה אומר קצת?

היא אומרת – עד סוף החודש.

אני מבהיר, שאנחנו שם, שלושה מהמשפחה, כולנו עובדים ללא שכר, לא נראה לי שזה הוגן לבקש כזו בקשה ושואל אם יש אפשרות לדאוג שזה יהיה בשכר?

היא מבהירה לי, שהיא לא יודעת על דבר כזה.

 

כאן, אני רוצה קצת לחזור לעולם הפנטזיה שלי, לחוויה שבניתי בעיני רוחי, כאילו אנחנו חלק מאותה משפחה גדולה, אנחנו מתחת להורים כלשהם שמנהלים אותנו, עם כמה הורים, שמנהלים מלמעלה פרויקט מאוד רחב, האיגוד, נציגים של חמ"ל אזרחי, כלומר כאלו שעושים זאת בהתנדבות, נציגים של חמ"ל בריאות הנפש, כאלו שהמדינה בדרך כלשהו אירגנה אותם להפעיל טיפול נפשי עבור המפונים והאיגוד שמנסה לתמוך בכל הפרויקט שלנו מלמעלה.

כאשר באותה תמונה דימיונית שלי, ישנה דמות שאני מכיר, שהיא ה"אמא", שמשמשת כיום כיו"ר האיגוד, אילנה, שאותה אני מכיר אישית, מעברי כאשר שנינו חלקנו קבוצה בפרקטיקום.

כלומר, קולגה, שברגע זה, נימצאת מעלי בהיררכיה, לכן האי זוכה למעמד גבוהה של אחת מהדמויות ההוריות, שעשויה לסייע לי לעמוד על הרגליים בתנאים הלא פשוטים האלו.

חשוב לי להבהיר, שהחוויה הסובייקטיבית שלי, לא אומרת דבר וחצי דבר, על כל אותם "הורים" שאכזבו אותי.

אין לי שום מושג, מה באמת עשה האיגוד באותם ימים.

אני רק מבין שהאשליה הזו, כאילו הם אחראים עלינו בדרך כלשהי, כאילו הם יהיו דמויות שיכולות לסייע לנו, לשמור עלינו, לראות אותנו, כל הדימיונות האלו, היו פרי דימיוני.

אם נחזור לקוהוט, הוא מדבר על אותה העברת זולת/עצמי, מסוגים של האדרה – כך באותם רגעים אני רואה את אילנה, כאמא הגדולה, היא הרי יזמה פרויקט, שראיתי סרטון ברשת, שהם הקימו מרחבים של "סטודיו בטוח" וידעתי שזה גם כאן, באילת, שזה חלק מאותו הפרויקט, ממש לידינו, רק שלא יצא לי עדיין לראות ולהבין איך כל אחד מהחדרים בבית שלנו נראה, כי אני רק בחדר אחד...

כשאני פונה אל אותה אמא דימיונית, אני מופתע מהתגובה הכל כך צוננת, שבמקום להיות מאושרת, שה"ילד שלה" הפך להורה בעצמו, שאני כרגע מנהל את אחד החדרים בבית שהיא בונה, היא עונה לי מעין תשובה בירוקרטית, שנחוות עבורי, ככשל אמפאטי של ממש.

חווית ההעברה של זולת עצמי, שלתוכה כנראה נכנסתי, היתה "השיקוף המראה המעודד", אותו רגע, שאמא רואה אותך ואומרת – וואו, איזה יופי, לא ידעתי שאתה כל כך גדול?!

במקום זאת, הגיע תגובה טכנית, ביקורתית, שנשמעה כאילו יש לה כבר איזשהם דברים שהיא לא מרוצה ממני, שהבקשה שלי לעזרה היא ממש לא במקום. נזיפה גלויה.

תחושת האשמה, על הבקשה החצופה שלי, שביקשתי ממנה לדעת אם יש דרך שנוכל לקבל מימון כדי להישאר.

האמירה שלה, "הפרויקט שלנו, הוא סטודיו בטוח, הוא נעשה בהתנדבות, אם זה לא מתאים לך, אז לא, ממ"י לא קשור אלינו ואני מבקשת שהמתנדבות שלנו לא יצטלמו עם החולצות שהדפסתם..."

לא הבנתי מאיפה זה הגיע.

אז בעצם אנחנו עכשיו מתחרים?

מה יש לה נגדי?

אני מקבל במקביל הודעה מיעל, שאדע שהיא כבר לא אחראית עלי, שעכשיו מתי"א אחראים... שלה אין שום דרך לעזור לי...

בבת אחת שתי אמהות נעלמו מהתמונה הדימיונית. האמא השלישית – מתי"א, כאן, אני חייב לומר שהיה לי בלבול גדול... קלטתי שכבר מהרגע הראשון, הדמויות שהבנתי שהם הארגון הזה, לא בדיוק התלהבו מהנוכחות שלי, יש להם את הצוות שלהם.

העבודה שלי במתי"א היתה לפני שנים רבות. אני חשתי עוינות מסוימת, כאילו הם חוששים מהנוכחות שלי, או אולי רואים בי משהו בעייתי... פתאום ישנה חוויה של זרות.

להפתעתי, מתוך אותה ערבוביה, לאחר הנזיפה הראשונית והתשובה שלכאורה אם אנחנו דורשים לקבל שכר, אז אנחנו כבר לא נוכל להיות חלק מהמשפחה, חוזרת ה"אחות" מיה, עם תשובה מפתיעה –

"אלון, נכון שפעם יצאת דרך ישראייד לאפריקה?

אז תשמע, הם דווקא כן מתחילים לעבוד בפרויקט עם המפונים בשכר, אבל בים המלח... אז אם אתם רוצים, אתם יכולים למלא את הטופס, להצטרף לפרויקט שלהם שם, אבל לא באילת" היא אפילו מפרטת את השכר והתנאים.

כאן הדימויים של המשפחה מתחברים עם דימוי הבית.

ההורים האלו, ישראייד, באמת היו הורים נפלאים, לפני שנים כאשר יצאתי בגפי לאפריקה, הכשירו אותי לעשות עבודה דומה מאוד לזו שאנחנו עשינו באותם ימים באילת, אבל הדרישה שלהם לנטוש את ה"בית" החדש, שהתחייבנו לשמור ולחזק, ערערה את הביטחון שלי שזה כדאי.

ניסיתי להסביר את החשיבות של המשך מה שהתחלנו לבנות שם, את התחושה שקיבלנו לידינו אחריות על שתי קהילות – קיבוץ רעים וקיבוץ עין השלושה, כבר התחלנו ליצור קשרים, אומצנו כבר על ידי משפחה אילתית שהפכו להורים המאמצים שלנו, במלון התייחסו אלינו בבני בית, פתאום לעזוב הכל, נראה לי ממש לא אחראי.

שאלתי, אם יש דרך שנוכל להמשיך במרחב המיוחד שבו אנחנו נמצאים ורק להביא את ההורים כספונסרים... שמשהו ישלם לנו את השכר, ייקח אחריות מלמעלה?

מיה אמרה לי, "תשמע, אני מכירה אותם פחות טוב ממך, אם אתה רוצה, תפנה אליהם ותנסה לבדוק אם הם מוכנים לפעול גם באילת, ממני הם ביקשו לספק להם עובדים לים המלח..."

הגוף מדבר – פעם ראשונה.

משהו עובר עלי, אני מרגיש ברע.

התקררתי. ההורים המאמצים שלנו בקבוצת סיכון. אני עושה בדיקות ויוצא חיובי לקורונה.

אשתי נכנסת לתמונה.

אנחנו כבר בשבוע השלישי, צוות של שבעה אנשים, חמישה מטפלים, ושני צעירים שתומכים בנו – שחר ביתי, שהפכה מהר מאוד לציר המרכזי שמושך את הילדים למרחב, מפעילה אותם ברגישות יוצאת דופן, מצליחה לבנות עבורם מקום בטוח, דמות שהם מיד רצים אליה, אחות גדולה, אומנית, שמחברת אותם ליצירה, למשחק ולפרויקטים שהם יוזמים והיא נותת להם לקדם, כאילו הם בעצם כבר ילדים גדולים שעוזרים לקטנים... הם רוצים כל כך להיות גדולים כמוהה...

ויותם, מתנדב, בוגר תואר ראשון בחינוך מיוחד, שבאורך קסם מצליח לארגן את הצד הבירוקרטי, תוך שבוע אחד לכדי מנהלה של ממש – הוא ניכן בכישונים אדמניסטרטיביים שמאפשרים לו לעשות סדר בחלל –

הוא מבין מהר מאוד, מאיפה משיגים את החומרים להם אנחנו זקוקים, מה זאת אומרת, בחמ"ל האזרחי יש...

מספר לי על שני מחשבים שתרמו לנו, מיד מארגן בתוך המחשב טבלאות אקסל. פותח שולחן קבלה, שבו כל מי שנכנס למרחב, נרשם, מקבל הנחיות מה עושים כאן, ומחבר גם אותי לטבלאות הוירטואליות, שמאפשרות לי לעקב מרחוק אחר כל פעילות שקוראת, גם כאשר אני נאלץ לצאת מהרחב...

אבל לא רק שהצליח לסדר הכל שם, הוא אילתי, ובמקרה כשהוא שומע שאני חולה ולא אוכל להמשיך לגור עם ההורים המאמצים שלי, מציע לי בית.

אני אומר לו, זה נראה לי קצת מוגזם... הוא קוטע אותי, זה בית של סבא שלי, אף אחד לא גר בו כרגע, אני אומר לך שזו היתה המשאלה שלו... הוא ממש רוצה להרגיש שהוא תורם.

תגיע, אני אפתח לך את הדלת.

אני מגיע לבית ענק ונטוש, יורד למרתף, ברגעים הראשונים קצת חושש, אבל מרגיש כמו עליזה בארץ הפלאות.

החדר כמו חדר במלון חמישה כוכבים, יותם הכין לי הפתעה, שלא שכח בה אף פרט – כדי להיות בטוח שזה היה במציאות צילמתי... זה אמיתי, אפילו שוקולדים על הכרית היו שם.

אני נע בין החוויות, בין הנטישה שקרתה כבר, לתחושה שאנחנו ההורים של עצמינו, שמי שעד לפני רגע היה הילד שלנו, מכין לנו הפתעה הוא גדל בשניה והוא ישמור עלי...

כך, במשך שבוע אני בבידוד, את מקומי ממלאת בצורה שקטה ומקצועית ביותר, רוני אשתי, שבלי לומר מילה מרגיעה אותי, שהכל בסדר, שאנוח, היא תשמור על הבית.

כאן, כדאי לחזור לאחור.

באותה נפילה ראשונה, שהיתה שבוע לפני כן, מצאתי את עצמי ברגעים שבהם הבנתי, שעבור הצוות שלי, אני ההורה שאכזב.

שם אולי התחילה המחלה...

אחד הויכוחים הקשים, היו לכאורה טכניים.

בשיחות מקבילות, התנהלו חילוקי דיעות ביני כמנהל הצוות, ובין כמה מהמטפלות הוותיקות... אלו שהיו בימים לפני שהגעתי. הן ותיקות, כי הן כבר הכירו את הפרויקט, אחת מהן בגיל של הבת שלי, אבל היתה זו שקיבלה אותי ותמכה בי בימים הראשונים ולמדה אותי איך הדברים עובדים, השניה, לא היתה כשבאתי, אבל היתה לפני, היא כבר הכירה את האנשים במלון, ידעה לסדר דברים ולא ממש נתנה לי להרגיש שאני זה שמנהל...

כך למשל, כאשר באים אורחים שאני רוצה לפנק, אני מנסה לקבל עזרה מהאבא המאמץ שלי דוד בלום, שבמקרה גם היה סמנכ"ל הרשת בעברו, שיעזור לנו להתפנק בארוחה במסעדה של המלון ולא במסעדת העובדים.

הוא מרים טלפון, המנכ"ל נמצא במילואים, הוא עוד רגע יחזור אלי... תגיד להם שיחקו כמה דקות.

פתאום, המטפלת הותיקה, אומרת לכולם, זה בסדר, סידרתי, הינה היחצ"נית, היא נתנה לי אישור, בואו לאכול...

אני מרגיש נבוך. איך זה שמה שניסיתי לסדר, הפעלתי את הקשרים וממש ברגעים אלו ממתין לאישור, הפך פתאום לעזרה של משהי אחרת...

הרמתי טלפון ואמרתי לו, זה בסדר, הסתדרנו...

כאן, הבלבול בין התסריטים התרחש במעין יקום מקביל.

הרמות של הניהול היו לי מבולבלות מאוד,

אותה מטפלת ותיקה, היא עובדת סוציאלית, שרק לפני כמה דקות התווכחנו והיא לא ממש רצתה לקבל את הדרך שבה אני חושב שצריך לעבוד.

היא מומחית בטראומה, היא יודעת איך לטפל וזה ממש לא מה שאני רוצה.

יש ביננו חילוקי דיעות מקצועיים, על מה שאנחנו אמורים לעשות כאן.

אני הייתי לתפיסתי, המנהל וניסיתי להעביר את הרציונל שלי, מה צריך לקרות.

(את ההרחבה אודות הגישה של חוסן, כתבתי בטיוטה ראשונה – אולי בהמשך נוציא כפרק נפרד).

הרעיון של התפקיד שלנו במרחב על פי ההכשרה שקיבלנו בתחום זה בעבר, קשור לתפיסה של חוסן, לבנית מרחב שבו אנחנו מהווים בנאים ושומרים של המרחב.

זה לא טיפול בטראומה, אלא זה מרחב שיחזיק את הקהילה, שיחזק אותה, שימצא בה את כוחות החוסן, דרך משחק, שיחה ויצירה.

השיחות לתפיסתי, לא אמורות להיות פסיכותרפיוטיות, אלא שיחות שמכוונות לתהליכי החיזוק של הקהילה, להחזיר להם את הכוחות שלהם, לאנשי הטיפול מהקהילה, לאנשי החינוך, להורים ולבעלי התפקידים השונים.

אבל, להמנע עד כמה שאפשר מהפיכת המרחב לקליניקה רבת מטפלים.

המטפלות ה"ותיקות" אלו שהתחילו ביום השני למלחמה ולא ביום החמישי, עברו הכשרה של טיפול בטראומה דרך משחק.

הן הכירו מתודה מסוימת שאותה היא נסתה להעביר לי.

דחיתי את הגישה.

הרגשתי שהעלבתי אותה.

הכשל האמפטי שלי.

בישיבת הצוות, כשהיא נסתה להדגים לי, איזה יופי הצליחה מסתם משחק בצעצועים, לחשוף את הסיפור שהילד הביא, על מה שקרה ב 7.10 נבהלתי ממש.

הגבתי בצורה שלא הייתי צריך להגיב.

שאלתי אותה – ולמה זה טוב?!

למה כל המלל הזה, אנחנו יושבים ליד, שומעים את הכל, הילד שאיתי משחק כרגע בונה ארמון... הוא שומע סיפורים מהצד..

אין ספק, אני הייתי האבא שכשל. אני כמנהל הצוות, השפלתי אותה.

ראיתי איך מאותו הרגע, היא פשוט התנגדה לכל מה שאמרתי.

זה הגיע לזה, שכשביקשתי למלא סקר ווצאפ (כדאי לדעת איך להתארגן ליום שלמחרת, נהגתי לעלות סקר מידי יום בווצאפ מי מגיע מתי?)

המטפלת לא מילאה.

הערתי לה, שהיא עדיין לא מילאה אף יום את הסקר, וזה מאוד יעזור לי.

היא הגיבה בבוטות - אני לא ממלאה.. אמרתי לך...

אני חוזר.

ביקשתי שלא תגידי לי, שפשוט תמלאי בתוך הסקר...

ככה  לא רק אני רואה, אלא כולם יכולים לראות...

הויכוח הופך להיות קולני וכוחני. ממש נזפתי בה.

באותו הרגע לא הצלחתי לקלוט את הפספוס שלי.

את העובדה שהיא אומרת לי – נפגעתי ממך.

אתה לא מעריך את מה שאני עושה, אז אני לא מוכנה למלא את הפקודות שלך...

הטונים היו מאוד לא נעימים.

אין ספק.

הייתי תוקפני.

הרגשתי שהיא ממש מקלקלת לי את היכולת לנהל את הצוות.

למחרת בבוקר, אשתי וביתי עזרו לי להכיר בתוקפנות שלי.

אשיתי נסתה לומר לי כבר באותו הרגע.

אבל כששחר אומרת לי, "אבא, אני רוצה להגיד לך משהו על אתמול... "

כבר הרגשתי כמו ילד ננזף.

היא לא היתה צריכה  להגיד הרבה.

היא אמרה בדרכה הרכה.

"אני לא מתווכחת איתך, אני יודעת שאתה מבין הרבה יותר טוב, מה נכון מבחינה מקצועית, אבל כשהרמת עליה את הקול, גרמת לאוירה לא נעימה. אני חושבת שאתה צריך להתנצל. לא רק בפניה, בפני כל הצוות".

הדמעות עמדו לי בגרון.

כמובן שבאתי אל הצוות וביקשתי את סליחתן.

דיברתי איתן גם ביחד.

אבל גם ביקשתי לדבר אחת אחת עם אלו שנפגעו, באופן אישי.

לברר מה ההתנגדות שהיתה להן, למה הן כעסו עלי ולקחת אחריות על מה שעשית.

השיחה המרגשת ביותר, היתה מול הדס.

התחלנו כשני ניצים. סיימנו בחיבוק שנינו דומעים.

פתאום קלטתי, היא היתה שם ראשונה, הגעתי למקום כשהיא זו שמלמדת אותי מה עושים כאן, איך הדברים עובדים.

אחרי יומיים בלבד, הפכתי להיות מבחינתה הבוס.

אבל בעיני, היא עדיין זו שיודעת יותר ממני, היא למדה ישירות מהאמא הגדולה – מיעל, היא תלמידה שלה. היא כבר מכירה שם את כולם.

רק באותו רגע, ראיתי, שהיא באמת בגיל של הבת שלי, היא שיתפה אותי בחוסר הביטחון שלה, בעובדה שהיא דיקלמה לי דברים, לא מתוך זה שהיא באמת חשבה שהיא יודעת יותר ממני, אלא שהיא כל כך לא סמכה על עצמה וזו גם היתה הסיבה, שהיא נעלמה לי, כי היא בכלל לא היתה בטוחה שהיא מוכנה לזה.

היא היתה נעלמת לי לחצאי ימים, עושה כל מיני דברים שאין לי מושג מה.. משהו במלון דן..אני פירשתי את זה באותו הזמן, כאילו היא משתפת פעולה עם י.ה.ת/מתי"א והם זוממים משהו כדי להדיח אותי... היא עובדת במרחב אחר ולא אומרת לי שהיא לא נמצאת..

כשאני מברר, אומרים לי שהיא היתה אמורה להיות בכלל איתי...

כאן, שוב באה לעזרתי התיאוריה.

עוד באותו הערב כתבתי את המאמר הראשון, אותו שיתפתי עם הצוות, בסיכום השבועי שלי.

המאמר עסק בתיאוריה של ביון אודות הנחת היסוד  – "מאבק בריחה".

(מי שמעוניין יכול לקבל ממני את הסיכום של ביון).

כאן באופן המוחשי ביותר, הצלחתי להבין באיזו פנטזיה נוכחתי בעוצמה כל כך גדולה –

זו היתה כמובן פנטיזה מאבק בריחה.

החוויה של המלחמה חדרה גם אלינו לצוות.

ברגע שהיו חילוקי דיעות, זה לא היה ויכוח, זו היתה מלחמה.

כל אחד הוציא את כלי הנשק שלו.

ההשפלה שחשתי באותו הערב, כאשר המטפלת שנעלבה ממני הצליחה לסדר לנו ארוחה והאורחים הבינו מי שולט במקום, היה סוג של נשק ש"סירס" אותי.

הכוחות שלי, דרך היותי "הבן של דוד" נלקחו ממני.

היא זו שהצליחה לארגן לנו את ההזמנה.

אני לא בטוח עד כמה אתם יכולים להזדהות עם הפנטזיה הזו.

משהו שלא נוכח, בוודאי יחשוב שמדובר באדם קצת מטורף.

אבל אני אומר לכם, שאם הייתם שאולים את מי שנכח שם, הם היו יכולים להבין בדיוק על מה אני מדבר... היינו באותה פנטזיה משותפת, נסיגה על עבר הלא מודע הקבוצתי.

כולנו הגענו מהמלחמה.

הלוחמת הראשונה, קליה, היתה זו שמבחינתי הפנתה את הנשק כלפי.

כמובן שבחוויה שלה, אני הייתי ההורה שכשל, לכן, היא הביאה את כלי הנשק שלה.

היא עצמה הגיעה מהחזית האמיתית במדינה.

היא בעצמה היתה מאותה קהילה.

לצערי, לא הצלחתי לסגור איתה את הפינה של אותה מתקפה, היא חוותה את הפגיעה שלי כבלתי ניתנת לתיקון ונטשה.

אז, אם עדיין לא סלחה ובמקרה התוכן הזה מגיע אליה.

חשוב לי להבהיר – ברור לי שאני כאן הייתי זה שצריך לבקש סליחה.

שזה היה רגע השפל שלי.

העלבון שהיא חשה ממני, בהחלט הצדיק את המתקפה שהיא החזירה לי.

באותם רגעים באמת ראיתי בה מתנגדת – בפנטזיה של מאבק בריחה – או שמשהו איתי או שהוא נגדי.

ברגע שהיא החזיקה בדיעות אחרות ממני, כל פעולה שלה הפכה לחיזוק של ההוכחה שהיא מחלישה את כוחי.

במיוחד ברגע השיא כשהיא בתמימותה עזרה לנו לקבל ארוחת ערב מפנקת, היא פגעה בי – וכמובן שאין לי ספק שבסך הכל רצתה לעזור...

לתרום עם הקשרים שיש לה כבר במקום.

אני פירשתי את זה כהוכחה שהיא יותר חזקה ממני. שזקוקים לה יותר. שהיא עושה לי דווקא...

ברור שאם לא הייתי באותה הפנטזיה שאנחנו במלחמה, שהמלחמה קוראת גם כאן שם באילת וכל מי שמתנגד לי הוא אויב, אז הייתי רואה את הדברים אחרת.

המזל הגדול, היה שכשההורים אכזבו, חזרתי לאפקט עמי ותמי.

הבת הבכורה שלי, היתה זו, שהזכירה לי שאני האבא...

שאני צריך להיות האחראי, שכאשר אני מרים את הקול – לי זה נראה שאני מבריח אוייב אכזר, אבל אלו בני המשפחה שלנו...

אלו הילדים שלי, שאני צריך לשמור עליהם, שפשוט התאכזבו ממני לרגע.

(מספר שבועות מאוחר יותר, נראה שאני עושה בדיוק כמו קליה, כשישנם מנהלים חדשים שאומרים לי שאסור לנו לאכול באחד המלונות עם האורחים, אלא בחדר אוכל עובדים, אני כבר במקבל הזמנה ומיד אחרי שאותה מנהלת מתרחקת הצוות פונה אלי שאסדר לנו עוד ארוחה... אנחנו הילדים המורדים).

בשפתו של אריק ברן – ה T-A

ניתוח עסקאות, לפיה בכל אחד מאיתנו יש הורה בוגר וילד. (גם על כך יש לי סיכום נפרד למי שמעוניין).

אני פעלתי מהילד שלי, שראה בילדים האחרים את אלו שמתקיפים אותו, הילדים שלא קיבלו את הדרך שהוא ניסה להוביל.

שחר, שהיא בפועל הילדה שלי, הפכה להורה התומך.

היא זו שאמרה לי, "אבא, אני יודעת שאתה ממש מאמין בדרך הזו מבחינה מקצועית... במבט האוהב שלה אלי, כבר לא היתה צריכה להגיד דבר."

החוויה שרוני, אשתי שותקת ומתאפקת לא להגיד לי, שחר משלימה את ההסבר הקצר.

אני אומר הבנתי.

אני אתנצל.

זה עוד אחד מאותם רגעים נדירים שהרגש הציף אותי.

אבל, אני לא הייתי פנוי להתבכיין, מיד יצאתי ליזום את שיחות השלום...

 

אחיות באות לעזרה

צריך להבין, שמבחינה מציאותית – לא רק שאני לא ילד.

אני כבר סבא בעצמי.

אבל שתי סבתות אחרות שהצטרפו אלי באותם ימים, שוב נתנו לי תחושה שאני הילד שלהן.

שתיהן מטפלות בתנועה מהוותיקות והבכירות בחום, ממש אימצו אותי –  אחת מהן, צעירונת בת 84, רותי...

רות פרדס שהיתה בעברה ממקימי י.ה.ת ויו"ר האיגוד.

היא היתה עדה לעלבון שחוויתי מהיו"ר הנוכחית.

שאלה אותי, מה בדיוק קרה.

היא לא הביעה דיעה על מה שקרה, אבל זמן מה מאוחר יותר, באה להגיד לי מילים חמות.

אמרה, שהיא באמת לא יודעת איך האירגון עובד היום.

אבל בתור מי שנמצאת כאן לידך.

אני יודעת שמה שאתה עושה, זה בדיוק מה שהייתי רוצה לדעת שהמטפלים באומנות עושים במצב הנוכחי.

תשמע, אני לא יודעת איך אני אשתלב, אבל אני נשארת איתך...

לא באמת האמתי שהיא תשאר, אחרי הכל התנאים לא היו פשוטים.

אבל היא נשארה עוד הרבה אחרי שהרבה צעירות סיימו סבבי התנדבות של ארבע ימים עד שבוע, היא עצמה כבר הקימה קבוצת וותיקות, שישבו על כיסאות מידי ערב ועשו תנועות על הכיסא.

ובכל הזדמנות באה להגיד מילה טובה.

אחותי סיגל, היתה בוודאי אומרת שבטח אמא שמרה עלי ושלחה לי את המלאכיות.

באותה צורה בדיוק, מתישבת לידי עוד אחת המופלאות – ד"ר מירב טל מרגלית.

גם היא מופיעה במרחב, כאילו זו הוראה מגבוהה.

אומרת לי, אלון, מחבקת אותי. רק רציתי להגיד לך שאני כאן איתך.

שכל מה שאני יכולה לתרום, אני אשמח.

שיתפתי אותה במפלה שעברתי, בתחושת האשמה.

היא מיד הציעה את עזרתה.

את ישיבת הצוות שבה אנחנו סוגרים את השבוע, נפרדים מהדס, היא תעביר לנו באמצעות בד קסמים בתנועה ותעביר לי את השרביט כדי לנהל את התהליך עם הצוות.

לצערי, את קליה, כנראה כבר איבדתי דקה לפני, אבל ענת והדס, שכעסו עלי לא פחות לדעתי, באותו היום שבו הרמתי את הקול, סיימו איתנו יחד באותו הסדין, בחיבוק קבוצתי מרגש.

האופן שבו מירב הצליחה להעביר לנו את החוסן בתנועה, הצליח לשכנע הרבה יותר טוב מההרצאה שלי לצוות, מההסברים התיאורטיים, למה צריך לעבוד אחרת מאשר עובדים בקליניקה.

כולנו חווינו דרך הגוף. הינכחות.

ברגע מסוים, כשמירב רצתה להסביר את התיאוריה, אחת המטפלות אמרה לה, זה בסדר, נראה לי שעדיף להישאר ככה בלי מילים.

לרגע היה נראה שהד"ר נעלבה...

הרי היא כל כך נחשבת, כולם רוצים לדעת את התיאוריה שהיא מלמדת.

אבל מיד הבינה, שהרי את המסר היא כבר העבירה לנו.

קיבלנו את המתנה.

שוב חזרנו להיות משפחה.

אבל כל זאת היה ממש רגע לפני שחליתי.

 

ההצלה של יותם

המלאכים לא מפסיקים להפתיע.

יותם.

שוב אני מקבל כוחות.

אחרי יומיים של מחלה עם סמפטומים. אני אומנם חיובי, אבל כבר מרגיש טוב.

נראה לי שהדברים הסתדרו, במהלך ההסגר במשך שבוע,

אני מנהל תהליך של הבאת הורים חדשים...

ישראייד, שבעברי שמשו לי בית חם.

פינה חמה מאוד נשארה לי מול הארגון הזה.

נראה לי שאחת הפסגות הגבוהות שיותר בעברי המקצועי אני חב להם.

אלא שמי שכבר קלט את המסר, יבין בשלב זה, עד כמה עוד פנטזיה עומדת להתפוצץ לי בפרצוף.

האמא האמיתית שהיתה לי בישראייד, ד"ר תמי בר-און, הלכה לעולמה, היא היתה זו שהדריכה אותי ואת מקומה מילאתי באפריקה, ממנה למדתי את רוב מה שהבנתי בתחום הזה.

יחד בנינו אפילו תוכנית הכשרה, שבעבר הוכנה ושווקה, אלא שמסיבות פוליטיות התרסקה במלחמה אחרת...

 

ה"אחות" נעמה, היתה אז אחת המטפלות הצעירות שיחד רקמה איתי את הפרויקט והתלהבה מהעובדה שאני מתקשר אליה – מי יודע, אולי אחרי הכל, עוד נעביר ביום אחד את ההשתלמות PSS למטפלים באומנויות  שעבדנו עליה כל כך הרבה, לפני כמעט עשור.

הפנטזיה הבאה כבר החלה להרקם במוחי...

הינה אנחנו עומדים להרים פה פרויקט שעוד ילמדו אותו...

אבל, בתוך ההזיות, מצאתי את עצמי, מבודד בחדר.

חולה קורונה.

עם חום ביומיים הראשונים, עם חשש כבד שבתור אסתמטי, המחלה תדרדר, אחרי הכל גם אני בקבוצת סיכון.

כשאני עונה לאנשים שאני בבידוד עם קורונה, הם מתייחסים כאילו היה זה סיפור ישן, מה זה קורונה, זה כל כך ממזמן, הרבה לפני המלחמה...

"מה יש עוד מגפה כזו?"

שם בבידוד, התחלתי לכתוב את הגרסה הראשונה של המאמר הנוכחי.

היו עוד שני מאמרים...

במאמר הראשון – אני מתאר את פרויקט ממ"י ומציע את הראציונל. בשני, כותב אודות החוסן בעקבות אסון.

אולי גם הם יצאו לאור ביום בהיר אחד.

הייתי רוצה לסיים את המאמר הנוכחי בכך שההורים החדשים – ישראייד מילאו את הפנטזיה שלי והצליחו להרים את המצב.

אבל, גם כאן, שוב חזרה אותה חוויה...

הם אכן הגיעו, מתום החודש הראשון, אנחנו כבר היינו עובדים של ישראייד.

אלא שהדמויות הדימיונית איתן דיברתי, האמא הגדולה ד"ר תמי בר-און, כבר מזמן הלכה לעולמה, נעמה הגיעה פעמיים, אבל מלבד חיבוק פיסי, לא ממש נכחה בשדה ויותם המנכ"ל, שגם כן, חיבק ועודד אותי שממש שמח שאני איתם, היה מגיע מפעם לפעם בין ארץ אחת לאחרת כמו אורח שבא להתפעל מהילדים שמשחקים יפה לבד, אבל הבהיר שהוא באמת לא ממש מחובר לפרויקט, הוא סומך עלינו...

אז חוץ מאלו שדיברו איתי בטלפון, זכרו אותי והרימו לי את המורל לזמן מה... בפועל, קרו לא מעט חוויות שונות.

הקשר היחיד שהיה לי במציאות עם הדמויות מהעבר שלי באותו ארגון, היתה מטפלת בתנועה –

אביטל פורלרגר, שאותה אני באמת אוהב וסומך עליה, אלא שהיא התנצלה שעה ארוכה בטלפון מארצות הברית.

כיום אביטל עובדת בכירה אחרת בישראייד, בעבר לימדנו יחד בוינגייט וגם היא היתה אמורה להיות בצוות ההכשרה שהקמנו לפני עשור.

אלא שבעקבות אירועי ה 7.10 היא כבר היתה באותם ימים בבית... אי שם בארצות הברית.

לא בבית שהיה לה כאן בארץ, היא עצמה היתה בעבר תקופה בעוטף, האירועים של ה 7.10 היוו עבורה טראומה אישית, למרות שכבר לא היתה פיסית במקום, חברים שנפגעו...

היא התנצלה שהיא כרגע תמשיך לנהל את כל הפעילות ביתר המדינות בעולם, אבל את ישראל היא תשאיר לנו.

בשלב ההוא, שבו אני מנהל את השיחות בטלפון,

רוני אשתי כבר מחזיקה את הפרויקט בלעדי.

אני עדיין משלה את עצמי, שאני המנהל, שעוד רגע אחזור לנהל את המרחב...

אבל למציאות סיפור אחר...

כשאני יוצא מאותו ההסגר, אני מקבל עוד אחת מהסטירות הקשות.

אותו ארגון אב שאמור עכשיו להיות הבית החדש שלנו, מינה אנשים אחרים, שלא הכרתי.

ושוב, לא ידעו את יוסף...

מבחינתן, שמעו עלי דברים לא טובים...

מי יודע, אולי בעקבות אותה הנפילה שהיתה לי אז בישיבת הצוות?

אני לא בטוח, אחרי הכל, י.ה.ת כבר בעבר פוצצו את הפרויקט עם ישראייד, כי הייתי אז מרצה במכללה שנצאה מבחינתם בניגוד עיניינים והם ממש היו עוינים לשיתוף הפעולה.

המפגש הראשון שלי, עם המנהלת החדשה, היה שוב סטירת לחי נוראה...

שוב מתמוטט הכל...

בשיחה עם המנהלת – מושיבה אותנו רוני שממלאת את מקומי במרחב, שחר ביתי, שמהרגע הראשון בונה את המרחב ושעבורה הילדים מגיעים ואני שחשבתי שאני המנהל, שרק יצא לחופשת מחלה...

הדברים הראשונים שנאמרים היו – "מעכשיו, זה לא הולך להיות אותו דבר.

אלון, אתה עובר למלון דן... שם המנהלת היא אלן, אתה תהיה באחריותה.

רוני, את נשארת כאן להמשיך את הפרויקט, שחר את לא יכולה להמשיך, כי מעכשיו זה רק מטפלים עם תואר שני, את עוד ילדה... הבתני ש..."

אני מתפרץ, "מה זאת אומרת ילדה, היא בת 23, היא..."

רוני משתיקה אותי. תן לה להסביר.

מאותו הרגע אני שותק.

מחינתי, ממש באותו רגע היינו אמורים לארוז את הדברים ולנסוע הביתה.

הפנטזיה שוב התנפצה, ההורים שציפיתי שיגיעו שוב אכזבו...

מי זו אותה מנהלת שמדיחה אותי, מבלי שראתה אותי לרגע אחד בעבודה.

היא אף אומרת – אני כאן כבר שבוע, מעולם לא ראיתי אתכם, איפה אתם הייתם כל הזמן הזה???

למזלי, לא הייתי מסוגל לענות.

רוני הובילה את כל המאבק מאותו הרגע.

אני כבר ויתרתי עד לרגע זה על תפקיד הניהול, הפכתי לאחד הילדים שמסתובבים שם...

במרחבי החוסן האלו, שנתנו לי בהחלט תחושה של חוסן, אם כי מפעם לפעם, מגיעה משהו שמודיע לי שהוא עכשיו ההורים...

עוד מנהלת, עוד מנהל, עוד מדריכה וכל מיני בעלי תפקידים.

אף אחד מהם לא באמת מצליח למלא עבורי מאותו הרגע את התפקיד של הדמות המשמעותית שתוביל, תנהל מלמעלה.

מפעם לפעם מופיע אח או אחות...

כאלו שיש להם עבורי תפקיד הורי כלשהו.

כך, באחד מאותם ימים שבהם אני כבר נפרד מעוד מנהלת – אלן שעד לפני רגע חשבתי שהיא ודבי אחיות... מבהירה לי שעם ישראייד, היא לא מצליחה לעבוד והיא תאלץ לעזוב.

למשל, במשך כל אותו השבוע שהייתי בבידוד, בזה אחר זה, קיבלתי טלפונים מאנשים יקרים שנמצאים בשטח, את חלקם אפגוש גם בהמשך הפרויקטים – ענת מנדלסון, ד"ר דליה מאיר, משאל כירורג ואחים אחרים שאותם אני מנסה לעודד להצטרף אלינו כדי להרים את המבצע וכל אחד בדרכו מנסה לתרום.

חלקם שבסופו של דבר לא הצטרפו בכל זאת תרמו בשיחות הטלפון, כמו ד"ר דינה כהן אור, שמיד מתנדבת להצטרף, אבל לא מוזמנת, איתן שקד, שמתרגש מהרעיון, אבל מקבל הצעה ברורה יותר מגוף אחר, קובי קאולי, שמעודד אותי, אבל מבהיר לי שכדי להזמין אותו, צריך פרטים קצת יותר מציאותיים...

מתוך אותה רשימה, רק ענת מנדלסון בפועל תצטרף.

מלון דן –

עם ענת למדתי יחד לפני שנים, מלווה אותי טלפונית באחד מלילות המשבר שלי בבידוד, כשהיא עצמה היתה המדריכה הבכירה במשרד הבריאות והיא שומעת את היללות שלי ממתי"א שלוקחים את הפרויקט ואומרת לי, אלון אתה מדמיין, אני יודעת מה זה מתי"א אין שום מצב בעולם שהם יכולים לקחת על עצמם את הפרויק הזה. גם ענת תהפוך לאחת האמהות בהמשך, היא תנהל במשך תקופה את המרחב במלון דן, אלא שבמקרה שלה, אנחנו באמת כמו עמי ותמי, היא רואה בי שותף מלא לניהול.

יש ביננו לא מעט מחלוקות, אבל היא לא מקטינה אותי לרגע, לפחות לא בחויה שלי.

היא אומנם נותת לי קצת להרגיש ילד, אבל דווקא במובן הטוב.

אנחנו מפתחים שם עבודת צוות, עם עוד כמה שותפים שימשיכו איתנו ממש עד סיום הפרויקט – טלי זורע, מטפלת באומנות שתבחר בהמשך להיות מנהלת המרחב, לצד יאירה גולן, מטפלת בדרמה, ועוד אחים ואחיות, דניאל, עובד סוציאלי, שיחד אנחנו מצליחים לחוות עבודת צוות מיוחדת מאוד והוא נותן לי תחושה שאני שוב האבא, כי אני מבחינתו המטפל הותיק, שיודע מה עושים בתחום הזה...

נילי, מטפלת בדרמה, נירה ואורלי מטפלות בתנועה שיחד מצליחים לייצר מרחב שעליו לדעתי, עוד אכתוב נכתוב מאמר בפני עצמו.

(אין ברירה הפרק על מלון דן מצדיק פרק נפרד).

אומר, רק שחלק מהמפגשים עבורי היו מרגשים במיוחד.

מישאל כירורג, הוא אחד המדריכים מהם למדתי הכי הרבה.

אני נמצא איתו יחד בקבוצת עמיתים במיט"ב שבקרית שמונה.

למי שלא מכיר ולא מבין את הגיאוגרפיה – אני חי בגליל, עובד בין היתר, במיט"ב שממוקמת בקרית שמונה, שבימים אלו מפונה.

ישיבות הצוות שלנו לא התקיימו בחודש הראשון, אבל החל מהחודש השני, אחת לשבועיים מתקיימות בזום, שם ישנו אבא נוסף – רפי אלטרס, הפסיכולוג שמנהל את העמותה.

שני הקולגות האלו, מהווים דוגמאות לחוויה האידאלית של הורים/אחים שעדיין ממשיכים לחזק את חווית העצמי האידאלית.

מישאל אומנם מגיע בשבוע שאני בבידוד, אז השיחה הראשונה טלפונית.

אבל הקסם הזה, שהפנסיונר הזה, שאני כל כך אוהב לשמוע את השתיקות שלו, מגיע אלי לשם, נראה כמו עוד עבודה רוחנית שהקוסמוס מארגן לי. או במילים של סיגל, עוד מלאך שאמא שלחה לעזור.  

בשבוע לאחר יצאתי מבידוד, מגיעה אחת הנציגות אומרת לי בזהירות, תשמע יש כאן משהו מבוגר, עם שליקס שמבקש לדבר איתך...

אני חושב מי זה יכול להיות.

פתאום אני רואה אותו.

העיניים שלו נוצצות.

אני נרגש. הרכזת של המקום זו אחיינית שלו –אורי מה את מתערבת???

דוד מישאל...

מה הקשר?

טלי שעובדת איתי, גם מכירה אותו ומתלהבת.

סליחה, הוא בא אלי.

שנינו יוצאים לארומה.

שותים קפה.

יושבים מול הים. מחליפים כמה מילים.

שותקים.

אני כל כך מתרגש.

לא יודע להסביר.

נראה לי שבנושא העבודה החלפנו אולי משפט או שניים.

אבל כמו תמיד אני שומע בעיקר את השתיקות של מישאל והספיקה לי אמירה אחת שנונה שלו – לשאלה שלי, אז איך הוא מתכונן לעזור לקהילה שלהם?

הוא עונה, "אין לי שום מושג, באתי, התחלנו להתברבר, אני מתאר לעצמי שנתברבר זמן מה ביחד, בסוף נמצא איזשהי דרך... "

אולי קצת קשה לי להבין שהאחים שלי, הם קצת מבוגרים...

אבל כן, גם כאן, המונחים התיאורטיים, מהווים שוב הסבר מוצלח – בהעברת זולת/עצמי, קוהוט מתאר את העברת תאומות.

כשמישאל ואני תאומים, אין ספק שאני מרגיש על גג העולם...

עוד דמות אחת שקשה לי להתעלם מהתרומה שלה, בעיקר ברגעי השפל שלי, היא רפי.

כל אותה התקופה, לא התחברתי לזום, הרבה מהקולגות שהציעו לי את תמיכתם  מרחוק סירבתי.

אני עצמי המשכתי לטפל בחלק מהמטופלים שלי בזום, אבל חוויתי שם כשלונות ותחושות של הורה מאכזב... שאני לא באמת יכול לתת להם את מה שהם צריכים.

אבל מפגש אחד בזום, זכור לי כחוויה מסוג אחר.

לאחר אותה מפלה, באחד מאותם רגעים שאיבדתי משהו מהביטחון העצמי שלי, כי שוב היתה איזו התנגשות עם אחת המנהלות.

התארגנה ישיבת צוות של מיט"ב

רפי אלטרס, המנהל, אולי בתרגיל טקטי, אולי באמת היה זקוק לי, מתקשר להגיד לי, שהוא זקוק לעזרתי, הוא יודע שאני יודע לעשות סקר כזה, לבדוק מי רוצה להשתתף (אותו הסקר שעליו רבתי עם המטפלת שלא הסכימה למלא).

אני מוחמא מהאחריות הכבדה, ומיד מכין את הסקר אודות ישיבת הצוות המקוונת.

בישיבת הצוות, שוב רפי אומר לי, "אתה הרי שולט בזום, יש לך אפשרות לארח?"

אם האח הגדול, מבקש ממני להיות המארח, איך אוכל לסרב...

כל הצוות שלנו, מכל רחבי הארץ מצטרפים.

הם מצטלמים עם הטנקים בתוך המרחב של המועצה..

 

כל אחד מחברי הצוות פתאום עולה לשידור

רפי מתעניין בשלומו,

כולם משתפים ומשתתפים.

רפי מבקש להתחיל את הישיבה בדקה דומיה.

שוב השתיקה מצליחה לרגש אותי.

מבלי לפגוע באף אחד מהקולגות שלי, אני לא זוכר שום תכני חוכמה מאותה ישיבה.

אבל אותה הדקת דומיה.

נצרבה בי.

התרגשתי.

הרגשתי שאנחנו אחים.

שיש לי עוד משפחה, אי שם מפוזרת בארץ...

פעם בשבועיים רפי עושה את התרגיל, שרק אני יכול לפתוח סקר...

רק אני יכול לארח...

בדרך כלל זה עובד לו.

באותם ימים, כשהאחריות עברה לידי ישראייד, כבר התחלתי לעבוד בשכר, יש כבר מסגרת לכאורה מחזיקה.

פתאום אני מוצא את עצמי, בדיוק כמו הדס וקליה עוקף את המנהלים שלי, (במונחים של אריק ברן – הפרוספסור הקטן) כשהם אומרים לי שאסור לנו לאכול במסעדה של המלון, רק בחדר אוכל עובדים, אני כבר מוזמן על ידי העובדים שמכירים אותי, כשמתקלקלת מכונת הקפה, מיד אחת העובדות מזמינה אותנו לבוא לקחת – "אתה עם סויה נכון?".

אבל, המנהלים תופסים אותי, נוזפים בי... שוב אני לא בסדר...

אסור לעובדי ישראייד..

כאן, מצאתי את אחת האחיות שממנה נראה לי שהסיפור מתחיל להשתנות.

אורלי, מטפלת בתנועה, גם היא מתושבי העוטף לשעבר, עובדים יחד במלון דן. על המלון כמובן צריך פרק נפרד, אבולי אולי גם על אורלי...

אני שם לב, שאורלי, מצליחה לעשות את כל מה שאני רוצה, בלי שאף אחד נוזף בה. היא לא מתווכחת פשוט עושה מה שבא לה, לא עושה מה שלא.

באחד הבקרים, שהיא חוזרת מהבית, אנחנו מתחבקים.

משעשע אותה נורא.

"איזה כייף, אלון נתן לי חיבוק, הייתם מאמינים ?"

אני בשוק, מה זאת אומרת, אני הרי חושש כל כך, אני כל כך נזהר על הגבולות, אבל ראיתי שכאן זה מקובל, אז הרשתי לעצמי.

אבל אותה משפחה, שחלקה כבר נפרד מאיתנו באמת היו קרובים, כל כך הרבה פרידות היו שם, שוב ושוב נוצרו קשרים ושבהם החלק המקצועי והחלק האישי משתלבים.

שרון ואופק למשל, כמו שחר ויותם, מהוות לכאורה רק תפקיד טכני של רכזות מרחב, אבל הקשר איתן מוצלח, עם שרון יוצא לי להעביר כמה מפגשים בשיתוף פעולה, היא סטודנטית לעבודה סוציאלית שנה שלישית, אבל פשוט יש לה את זה...

שוב, משהו בתחושה שהיא מעבירה נותן לי הרגשה שאנחנו שותפים לרגעים קסומים.

היא נותת לי משוב רגע לפני שעוזבת, שמהרגע שהגעתי, היא הרגישה שהיא אחת משלנו.

משום מה היתה לה תחושה במקרים קודמים, שהמטפלים באומנויות הם מעל, הם יושבים בשולחן נפרד, יש להן שיחות מקצועיות ואותה השאירו בחוץ...

היא נורא מרגשת אותי.

אני תוהה על התפקידים האלו, על הצורך שלי, שנהיה אחים.

אני כבר לא המנהל.

אני אחד מהם.

להיפך, אני ממש שמח שהן באות איתי לאכול, שהן משתפות אותי בשיחות...

 שמרשות לי ללמד אותן ופתאום, אני נוכח ב"העברת מראה מאדירה" אותה תחושה שמשהו רואה אותך, אבל בעיניים מעריצות, שם אותך גבוהה על איזה הר שבה שוכנים משה ויתר הנביאים...

שרון מהדהדת את מה שלמדה ממני, כאילו זכתה לעבוד לצד איזה מומחה והיתה לה ממש זכות גדולה...

רגע, זה לא אותו מנהל בעייתי, שלא מזמן הדיחו, זה לא אותו מטפל תוקפני, שהעליב...

התנועה הזו, לא תפסק עוד זמן רב...

בחודש האחרון, היינו בפרויקט נוסף –

אוקיאנוס

במלון קלאב הוטל – (כתבתי טיוטה של תהליכי פרידה מדן יחד עם טלי זורע, אבל לדעתי יש מקום למאמר נפרד על מרחב אוקייאנוס).

אותו הצוות שניצניו הופיעו במלון דן, היו האחים,

שלרגע נדמה היה שימלאו את מקום ההורים.

לא לדאוג, כמו בכל הסיפורים המציאותיים, גם הפנטזיה הזו התנפצה.

אני עדיין מתלבט, אם לסיים בנקודת השיא, שבה האחים שוב מילאו תפקיד עמי ותמי, או באכזבה, שבה שוב האחות רוצה שיהיה לנו הורה חדש ואני בורח מהבית...

אז כן, זה שייך לפרק אחר, אבל במילים קצרות, אסיים –

אחד מרגעי השיא, שבו שוב נכתב פרק בסיפור הנוכחי היה כאשר צוות דן, הופך לצוות קלאב הוטל, רגע אחרי שנזרקנו ממלון אחד ורגע לפני שניזרק מעוד מלון...

טלי ויאירה, המנהלות, מסבירות שהן לא באמת המנהלות, ששתיהן רואות את עצמן שוות, שזה שבישראייד, מינו אותן, זה כי צריך שמשהו יהיה רשום כמרכז, אבל הן רוצות שנעבוד קצוות. טלי אפילו מציעה לי להתחלף, שאני אנהל.

אני אומר שאני ממש אוהב את הרעיון שאנחנו צוות.

אני אפילו מעביר לטלי את הטיוטה השניה, של הסיפור שכותרתו זהה – "איפה ההורים שלנו...?"

אנחנו יוצאים ליום כייף –

הצוות החדש, צוות אוקיאנוס

הרכזות, אורי ומנור, המנהלניות, יוזמות לנו יום כייף בסטאלבט על המיים, במיים החמים, אני עובר טיפול מרגיע במיים, אנחנו עולים בשקיעה מתבוננים יחד בדולפינים עם קפה ועוגה..

חוגגים את העזיבה של מנור שיוצאת למילואים...

ומדברים על האופן שבו יתנהל עכשיו הצוות.

אני משוכנע שזהו, שהפעם זה כבר אמיתי, נפרדנו מההורים, לא צריך מנהלים חיצוניים, לא צריך אף אחד שיגיד לנו מה לעשות, רק אנחנו – מחליטים על הדרכת עמיתים.

אני מתעקש שגם הרכזות יהיו חלק מהפעילות, שאת ההדרכה נעשה מבוססת אומנות, נירה מבהירה, זה כמובן גם תנועה, אני מאשר ומבטיח לעשות כמיטב יכולתי.

מפגש הדרכת העמיתים הראשון, עובר בהצלחה, טלי ביקשה ממני להוביל ולהיות זה שידאג שכך מעכשיו נתנהל, אומנם היה קצת קצר, אבל את החוויה בהחלט שווה שתופיע בפרק אודות האוקיאנוס.

אני יוצא עם תחושה שאנחנו בפיסגה.

שבנינו יחד מרחב חדש, עם כל הניסיון, בלי אף אחר גדול...

הבנות בו מרחב ממש מושלם. תוך שבוע, נראה מוצלח מכל הקודמים, לא חסר כמעט כלום.

השחרור מהאחר הגדול, מגיע מכתביו של הפסיכואנליטיקאי זאק לקאן, שהוא רואה בתהליך הזה, את הציר המרכזי בטיפול, היכולת של האדם, להשתחרר מאותו האחר הגדול, מאותו האחד שקובע עבורינו מגבלות שמונעות מעצמינו לממש את עצמינו.

הטראומה לפי לקאן, היא כשאנחנו לא יכולים להמשיך לספר את הסיפור של חיינו, שפתאום המציאות מקלקלת לנו את התסריט שבתוכו אנחנו מצויים.

ברגע המסוים ההוא, כשהאחים החדשים שלי שם לצידי (ואת לקאן הוספתי לכבודה של שרון, ששני הוריה אנליטיקאים לקאנייאנים} או ליתר דיוק האחיות.

אנחנו צוות של שבעה או שמונה, מסתבר שיש גם נוכחות נפקדות, כאלו, שלמרות שלא יוצא לי לראות אותן בפועל, הן חלק מהצוות ובתחושה שלהן הן איתנו כל אותו הזמן, כך למשל מור, מרפאה בעיסוק, שבמפגש הסיום, אני קולט עד כמה היא נכחה כל הזמן, למרות שראיתי אותה רק בזום רוב הזמן.

מנור, שיצאה למילואים, אבל כשאני שואל שאלה בווצאפ, היא מחברון, מיד עונה, בזמן שאף אחד אחר בכלל לא ראה את השאלה ויובל, שהיתה עם רוני ושחר במרחב ספורט מיד אחרי שהודחתי וקלטתי את הקסם המיוחד שלה.

אורי הופכת מהר מאוד למנהלת האדמינסטראטיבית, נירה ואורלי מטפלות בתנועה, יאירה שיצאה בדיוק באותם ימים שבהן התרחשה הטרנסורמציה שלנו מילדים של אמא חורגת נוספת לעמי ותמי ששורדים ביחד עם עוד סכנה של מכשפה...

וטלי זורע מטפלת באומנות, שעבורי היתה תמי, לרגע, שדימינתי שאנחנו עמי ותמי, עד ששורה של ויכוחים ביננו, על המשך ההדרכה, הוביל לפיצוץ, שבו אני "בורח מהבית..."

הבריחה מהבית

נעמה, שהופיע בפרק הראשון...

הגיע לביקור, היא הציעה להביא עוד משהו..

אני מיד הדפתי – זה בסדר, אנחנו כבר לא צריכים אף אחד...

לא אתה לא מבין, זה לא יכול להיות שלא תהיה כאן הדרכה.

אני שואל אותה למי היא מתכוונת, אני מבהיר – שאני ממש לא רוצה, שאם זה עבורינו, אני... טלי קוטעת אותי, אנחנו בהחלט צריכים הדרכה... אני משתתק. קצת נעלב מהאופן שבו היא פתאום החליטה שהיא כן המנהלת והיא זו שמחליטה.

אורית מנהלת נוספת, גם כן מתווכחת איתי על הנושא ושוב טלי קובעת את העמדה ומתעלמת מהבקשה שלי.

אז, אודות המשבר האחרון – אולי בפרק של אוקיאנוס נרחיב.  

למה לא פשוט לסיים באותה פסגה –

ברגעים האלו, שאנחנו צוות דן לשעבר, צוות אוקיאנוס (על שם האולם שבו שכנו במלון קלאב הוטל) הגענו לחוויה מרוממת, לפחות עבורי, בלי מנהלים ומפקחים.

בלי אף אחד שנותן לנו פקודות...

הסיום של הסיפור יכול להסתים בעוד הרבה נקודות.

הווה -

את השורות האלו אני כותב החל משתיים לפנות בוקר, במחלקה פנימית ב', בבית חולים פוריה.

לאחר שהסיום כנראה הגיע ללב או לריאות...

שבועיים שלא הצלחתי לנשום.

הגעתי למיון עם קוצר נשימה מהקשים שחוויתי בחיי.

בשתיים לפנות בוקר, התעוררתי, כי אני ישן במעבר, נכנסו עם מיטה, ידעתי שעוד רגע יחברו אותי לסטרואידים ולאינהלציה, אמרתי נכתוב כמה מילים.

הרגע האחות מבקשת ממני רגע להפסיק.

אני רואה שכבר קרוב לארבע שעות אני כותב.

למי יהיה כוח לעשות לזה הגהה?

משהו פעם אמר לי – תכתוב משהו קצר...

אז בשביל לכתוב משהו קצר אני צריך כנראה ארבע שעות כתיבה ועוד ארבע שעות עריכה.

עד שיהיו השעות עריכה הבאות, אני מעלה את החומר ככה, בצורה גולמית לבלוג –

סיפורו של דסלקט מפוצה.

כמו תמיד, אשמח לתגובותיכם. רוצים לקחת על עצמכם לקצר, להפוך למאמר אקדמי, להציע שיפורים... או שסתם לעודד ולהגיד לי שזה לא כל כך נורא שאני כותב כל כך הרבה...

 

השעה – 7:10

בתאריך 6/3/24

שבוע לאחר תום הפרויקט שלי בישראייד אילת.

תם ולא נשלם.

אלון האס, מטפל באומנות/מדריך בכיר – י.ה.ת

אח, בעל, אבא, סבא

יתום.