החלמה – הילד הדחוי

האם ניתן לרפא?

אין לנו הוכחות מספקות להתייחס לטיפול בהפרעה כלשהי כתחליף לתרופה.

אנחנו מטפלים בכל ההפרעות, אבל האם יש לנו הבטחה כלשהי שהפרעה כלשהי תפסק אם אדם יעבור טיפול?

לאחר קרוב לשלושים שנים כמטפל, אני נזהר מאוד מלהבטיח ריפוי בהפרעה כלשהי.

ומצטט את מורי ז"ל פרץ הסה, שאמר לנו – כבר עשרים שנה אני עובד בטיפול ואני מוכן להתחייב שלא ריפאתי אף אחד.

התבוננות על הביוגרפיה שלי, עוזרת לי להתבונן באותם תהליכי החלמה שלי עצמי. שבהם לקחו חלק גם הטיפולים, אבל גם אירועי חיים שונים.

ניתן להבחין בעוד ועוד גלדים, שרק מזכירים שפעם היה כאן פצע, להזכר ולשמוח שעכשיו כבר לא כואב ואולי אפילו נעים.

אלא שהתהליך הזה, כפי שהבהרתי, נמשך כמעט חמישה עשורים, מה שאומר, שלמרות שעברתי כל כך הרבה תהליכי ריפוי, שום דבר לא מבטיח שלא יפתח שוב אחד הפצעים.

בפרק זה, אני רוצה לעסוק במה שמכונה הפגיעה בדימוי העצמי ובתהליכים שונים שעזרו לי עם השנים להתמודד איתה.

 

הדימוי העצמי

הדחייה שחוויתי במשך חמש שנים שבהם הייתי בקיבוץ גינוסר, שם הגעתי מהחוץ, הצליחה ליצור בי דימוי כל כך שלילי, לגבי עצמי שאפשר בהחלט לומר כי הפגיעה בדימוי העצמי עומדת בהגדרה של הפרעה קלינית.

מה הם התוצאות?

מבחינת הדימוי העצמי הגופני, במשך שנים, היתה תחושה של גועל מעצמי, לא אהבתי את מה שאני רואה במראה.

התקשיתי מאוד להאמין שמשהי יכולה להמשך אלי.

האמנתי שמי שמסתכל עלי, רואה את הפגמים וברור שזה פוגע ברצון שלו להיות איתי.

האמונה שבקבוצה יעדיפו תמיד אחרים, המשיכה לרחף כי אני חריג ומוזר.

תחושה קשה של בדידות, כי האחרים בוודאי רוצים להיות עם כל אחד אחר ולא איתי, אז עדיף שלא אגרום להם לסבול אותי.

זה כמובן השפיע גם על האמונה שאני יכול להיות מוצלח ומוערך על ידי החברה.

 

החוסן –

אין ספק שהבית שבו גדלתי בפוריה, אמא שאהבה וידעה להראות את זה, המשפחה הרחבה, שהיתה קרובה וחמה, נתנה לי תמיד חוויה שיש מקום אחד שבו אני לא דחוי, שמתייחסים אלי כבעל ערך, יש אפילו חוויה שאוהבים אותי ושיש לי מקום בטוח, גם באותם ימים של דחיה כל כך קשה, כשהיינו מגיעים לבקר בפוריה זה היה כמו מבצר שאליו לא חדר מעולם אותו הרעל.

הצלחות בתחומים ספציפיים – העובדה שזכיתי להכרה כצייר מוכשר, כבר בילדות כשהדודה מזהה בגיל צעיר, שאני מסוגל לצייר תלת ממד עם עומק, היא לא מפסיקה להשוות לגיל הבן שלה, בגילי שמקבל 100 בהכל, אבל לא יודע לצייר כמוני...

הכוח של אותן הפנמות חיוביות של שיקוף שנותרו מהילדות המוקדמת, הילד המוכשר של אמא, היה מי שאהב אותי, אז כנראה שיש לי משהו שאפשר לאהוב, אין ספק שההפנמות האלו היו משאב יקר ערך שאפשר לי להתמודד בהמשך עם אותן דחיות כואבות.

מאבקים לתיקון הדימוי העצמי -

במהלך כל השנים הייתי זקוק שוב ושוב להוכחות שאינני כל כך דוחה,

הקושי להאמין שאני רצוי, אהוב, מקובל ואפילו מושך.

האפשרות להאמין שאני יכול להיות רצוי בחברה, שהחריגות שלי לא הופכת אותי לבלתי רצוי, למשהו שמפריע ומבייש את חברי הקבוצה.

עוד ועוד הצלחות בתחום החברתי עם השנים, עוזרים לחזק את החוסן הזה חווית ההצלחה החברתית תסייע לפתח דימוי אחר, שיאפשר להרגיש טוב יותר עם עצמי.

האמונה בעצמי תעבור הרבה מאוד שינויים ותיקונים במהלך השנים, הן באמצעות הטיפולים השונים והן באמצעות אירועי חיים שמאפשרים לי לבחון את האמונות השליליות לגבי עצמי שהופנמו היטב באותן שנים של חרם ודחיה.

 

את תהליך ההתמודדות אציג לאור המודל של ה - SIBAM

S – תחושה ותנועה

הפגיעה בתחושה הכללית, באה לידי ביטוי בסגירות של הגוף, בחוויה שיש בי משהו דוחה ולכן לחץ מכל קרבה ובושה כשמסתכלים על הגוף שלי, התמונה שנוצרת מתוך האמירות הפוגעניות –

"עמוס פצע" – כינוי שאחד הילדים שחשבתי שהוא חבר שלי מדביק לי, היו לי צלקות שכנראה נותרו ממחלת הבעבועות רוח והיה נראה כאילו יש לי פצעים, אחד הילדים רואה את זה, ומדביק לי את הכינוי.

מאותו הרגע במשך שנים רבות, יש קושי ללכת במכנסיים קצרים, דרוך אם משהו רק מביט ברגליים שלי, כי הוא בטח ייראה את ה"פצעים".

"חור-חזה" – מבנה הגוף שלי, מעוות, יש לי שקע בחזה, אותו הילד המוכשר ממציא את הביטוי והילדים כמובן הופכים את זה לעוד נושא ללעג.

אני יודע שזה חלק מהעיוות שמקשה עלי לנשום.

"אסתמה" – השם הפוגעני ביותר, היה המשחק מילים שהתחיל מאלון האס, לאלון אסתמה, עד שבשלב מסוים, דובר בי הכינוי "אסתמה".

במסגרת חלוקה לקבוצות במשחק כדור רגל, אחד הילדים מהקבוצה מעל, שואל - מי זה אלון? הם מצביעים עלי, הוא אומר, "מה לא קוראים לו "אסתמה"?"

בתפיסה שלי באותה התקופה, כל אחד יכול לראות את הדברים האלו, האסמה שלי, היא רק שם כללי לאוסף המגבלות הגופניות, שקשורות: שיעול, ליכה, השקע בחזה, נזלת, הציפצופים שלי כשאני לא נושם טוב והמוגבלות שלי בתחום הספורט.

מי באמת רוצה להיות עם משהו כזה?

 

אירוע ספורט –

אחד התחומים בהם ברור שאני פחות טוב, הוא הספורט, הילד האסמטי, כמובן לא מסוגל להיות ספורטאי, אף אחד לא בוחר אותו לקבוצה בכדור-רגל, צוחקים עליו בריצה.

שנים מאוחר יותר כשאחד החברים מכנה אותו – "סטיב אוסיטין" (סדרת טלוויזיה – אלא שהאיש בסדרה רץ מהר ולכן מראים אותו בהילוך איטי) הוא כבר לוקח את זה בהומור עצמי. ומודה, אכן בריצה אני ממש גרוע.

ממש בתום התקופה בגינוסר היתה הופעה שבה היינו על סקטים ושם דווקא הצלחתי לא רע. מאוחר יותר עם המעבר לקיבוץ עמיעד– ה"מלך של הקבוצה" אומר לי – "נראה אותך מנצח אותי בדבר אחד... כל דבר שתגיד אני יותר טוב ממך... "

אני אומר לו – סקטים, עושה שלושה תרגילים –

באחד אני עושה סיבובים במעגל, בשני, יורד בירידה בישיבה ובהמשך מרים רגל באויר.

הוא אומר – אני יכול בקלות, אבל לא רוצה...

זכורה לי החוויה שהחברים נהנים לראות אותי מצליח.

בהמשך – תרגילים שאני מתאמן בהם בעצמי, כמו שכיבה לישיבה, שכיבות סמיכה, ובמיוחד מצליח להרים את עצמי מהריצפה רק באמצעות כפות הידיים והרגליים.

לא ברור לי איך, אבל תרגלתי את זה הרבה ובסוף זה הצליח ואחרים לא מצליחים, אני מרגיש מיוחד.

גלישה בגלשן רוח – באופן אירוני, כשאני כבר לא בגינוסר, הרקע שלי בתור מי שהגיע מגינוסר הופך להיות יתרון, אני מכיר את הכינרת, יודע משהו על שייט, ואת ההצלחה הראשונה בתחום אני חווה בתחום של גלישת רוח.

שעות על גבי שעות במיים, באותו מרחב הצלחתי גם לרכוש חברים חדשים, היינו גולשים יחד וזו היתה גם חבורה של שייכות וגם מרחב בטוח, החוף של עמיעד הופך להיות מקום מאוד מרגיע עבורי ועד היום כשאני מגיע, ישנה תחושה של חופש.  

בגלישה הצלחתי להתקדם בצורה מדהימה מבחינת עצמי ולעבור לא מעט אנשים שנראו לי ספורטאים טובים.

מצליח לעשות water-start  מהפכים וחווה חויה יוצאת דופן, שאני שולט בתנועה של עצמי, ממש כמו רקדן.

באותה התקופה אני עובד כחונך של נער עם דסלקציה, המרפאה בעיסוק מציעה לי דרכים ללמד אותו להבחין בין ימין ושמאל. אני כמובן מתרגל את הטכניקות האלו בעצמי על הגלשן ואחרי תקופה של הצלחה בגלישה, מצליח לראשונה להינות מלהתבונן בעצמי במראה.

חיזקתי מאוד את השרירים, ירדתי במשקל והייתי שעות עם עצמי בתחושה של שחרור וזרימה, בלי להתבייש בגוף. תחושת שיחרור שקשה לתאר. רק אני והגלשן שלי.

יש לי עדיין שקע בחזה, בשלב מסוים לא מפריע לי ללכת בלי חולצה, שיראו את הגוף שלי, כי השקע כבר לא כל כך בולט ברגע שהשרירים מתחזקים והבטן יורדת.

אני מתחיל גם לרוץ ריצות ארוכות ומשקיע שעות רבות בשיפור הסיבולת שלי.

במבט עכשוי, אחרי שנים של עבודה על הגוף, תזונה, אימונים בריצה, שרירי בטן, שחיה וכדו'.

ובשנים האחרונות – רכיבה על אופני שטח.

אם היינו עושים היום מדידה של רמת הכושר שלי בהשוואה לבני גילי, אין לי ספק שהייתי כבר במקום טוב מאוד.

אני מקפיד על תזונה, על רכיבה של 80 ק"מ בשבוע ולצורך כך, דואג לשמור על המשקל ומטופל תרופתית כדי לשמור על תפקוד הריאות.

כבר אין לי קושי להתבונן במראה, אני יודע שהיו דברים שהיו יכולים לאפשר לי להראות טוב יותר, להיות גאה יותר במראה שלי, אבל בסך הכל, אם אני משווה אותי לחברי בני גילי, הרי שהפערים כבר מזמן נעלמו.

ממש לאחרונה, בקבוצת ווצאפ של כיתת הדר מגינוסר, אותה קבוצה שבה חוויתי כל כך הרבה השפלות, ארל'ה, שהיה החזק ביותר, מודה –את הקיר הזה שאתה מטפל, אני לא בטוח שאני יכול עדיין לטפס עם אופניים..

כשמדברים עלי כעל ספורטאי, כל פעם מחדש, אני מופתע. אבל כבר מפנים, שכנראה הגוף שלי עבר מטאמורפוזה, הריאות עדיין 50% תפוקת ריאות, השקע עדיין שם, אבל מצליח לעשות את הדברים שהרבה מהאנשים בני גילי לא מסוגלים.

החברים שהיו עם כושר הרבה יותר טוב, כבר נמצאים במצב הרבה פחות טוב, חלקם עברו מחלה שמגבילה אותם, חלקם הזניחו וגידלו כרס.

נכון, היום למרות שנוספו לי גם קרחת, משקפיים וכרס, בכל זאת, אני לא מרגיש בושה במראה שלי.  נראה שהיו לא מעט חוויות שסייעו לתקן את הדימוי הגופני, להוכיח לי שהגוף שלי לא רק שהוא לא כל כך דוחה, אלא אפילו יכול להיות נעים ומושך.  

אני משער שהשיא הוא אותה אישה שנראית ממש טוב והסכימה להתחתן איתי...

אחד הדברים המשעשעים אחרי שנים, היו לשמוע שהיא אומרת, דברים על החזות שלי שמשכו אותה ואני מיד אומר, "ברור לי שהיא בחרה אותי רק בגלל היופי שלי J".

 

הדימיון –

אני זוכר את אמא של אחד מחברי הכיתה - נבות, אחד, תופסת אותי לשיחה.

היא נסתה להבין איך התמודדתי עם כל הדברים (הדחיה, האובדן של אמא) ונשארתי כזה אופטימי.

אני אומר לה, שאני חושב שהציור מאוד עוזר לי.

היא מבקשת להבין יותר (אם אני לא טועה למדה עבודה סוציאלית) היא אומרת, זה מדהים איך באמצעות עולם הדימיון מצאת כוחות.

מצאת לך דרכים להתמודד.

אני מבין שהדימיון שלי, מאפשר לי ליצור מבצר פנימי ששומר עלי.

הציור הוא מרחב שאני מייצר ובתוכו אני רואה מציאות שבה טוב לי.

לפעמים זו מציאות שהיום אני מבין שהיא מטאפורית ובה אני מסוגל לבצע מה שיונג כינה – "דימיון פעיל", כך למשל, אני מצייר את הים ובפנים יש כריש, בציור אני זה שמצייר את הכריש, אני יכול לשלוט בו, אני יכול ליצור משהו ששוחה לידו וכלל לא פוחד.

הייתי מדמיין לפעמים דברים טובים וומצאתי את עצמי שקוע די הרבה בפנטזיות.

לא מזמן למדתי על אבחנה שהוצעה – הפרעת הסתגלות על בסיס דימיונות שווא, אני חושב שבשלב מסוים, הייתי יכול בהחלט לעמוד בהגדרה של ההפרעה, הייתי יושב בשיעורים ובמקום לסבול מחוסר היכולת שלי להרגיש טוב בכיתה, נכנס לעולם משלי, מצייר, מדמיין ושולט בעולם הדימיוני שלי.

היצירתיות שלי, עם השנים אפילו מזכה אותי בהכרה, פתאום המורים לאומנות מראים לי שיש לי כישרון מיוחד, בשיעור סרטוט, אני מגלה לראשונה, שהיכולת שלי לדמיין יכולה לשנות אפילו דברים במציאות – אני מוצא פיתרון לחידה באמצעות כניסה למרחב הדימיון ושליטה בו.

אני יכול להמציא סיפורים, לא פעם אני מרוויח מסיפור הסיפורים. יש תחושה שהיכולת שלי לדמיין, מאפשרת לי לגרום לאנשים להתעניין בדברים שאני מספר. אני יודע איך לספר, אולי כמו אבא וסבא שהיו מורי דרך, יש לי יכולת כלשהי לגרום להם להאזין לי ואני מבחינתי מוצא ביכולת הזו תחושה נעימה של קרבה.

בחזרה להווה – הדימיון והיצירתיות

הכניסה לספר הזה, מתחילה לפני שנים רבות. העובדה שאני כותב ספר על עצמי באופן שמספר את סיפור ההצלחה, כבר יוצרת עבורי חוויה נעימה, יכול לדמות את האנשים שקוראים וחשים הקלה, או אפילו הערכה לכותב הזה, לגיבור של הסיפור.

אני מפרסם גרסאות ראשונות בבלוג – תפוז, שם מקבל המון מחמאות, אני מוצא שבכלל המרחב הוירטואלי הוא המשך ישיר של מרחב דמיוני כזה, שבו אני יכול להרגיש בטוח – עם השנים, אני מאמץ את ההגדרה "רישתונאי", כלומר עיתונאי ברשת, מנהל כמה פורומים וקבוצות שבהם אני הכי חשוב ולא פעם לדיאלוגים שם יש השלכות על אירועים במציאות.

בשנים האחרונות, אני הצטמצמתי קצת במרחב הוירטאולי, אבל עדיין זוכה לכינוי של חברי אחת מקבוצות הרכיבה – "הסופר של הקבוצה".

כל שבוע, לאחר הרכיבה, אני מעלה פוסט וזוכה לתגובות – אומנם לא המוניות כמו כמה מאושיות הרשת שנמצאים איתי, אבל בהחלט משהו ששומר אותי פופולרי מאוד לעומת מרבית חברי.

גם ביכולת לספר, אני זוכה להכרה שנותת לי תחושה טובה מאוד, במיוחד בבנות שלי, שאוהבת להאזין לסיפורים ולאחרונה, אפילו הנכדה כבר עשתה סימנים שהיא רוצה שסבא יספר לה סיפור...

את האומנות חקרתי ופיתחתי במשך שנים, הצלחתי להיכנס דרכה להרבה מאוד שכבות של עצמי, אלא שדווקא לקראת סיום הלימודים, הבנתי שהבחירה להיות אומן, אומרת שכל הזמן אעסוק בריצוי, במשהו שהיה נראה לי מאוד מוחצן, לעומת זאת המקצוע שאפשר לי להפוך את האומנות לשפה של המקצוע שלי, "תרפיה באומנות", אפשרה לי להיכנס למרחב הפנטנסטי הזה, לדבר את השפה וזה הפך לאחד הכוחות שבהם אני חש גאווה ולא פעם אפילו זוכה לשבחים.

התנהגות – מדחוי – לעצמאי ומקובל בחברה

החוויה של הבדידות והדחיה, מאלץ מגיל צעיר מאוד לעבוד קשה כדי להכיל את החוויה הקשה של הבדידות.

נראה שיש שני ערוצים מקבילים שבהם אני מנהל את ההתמודדות.

(1) להפוך את הלימון ללימונדה – להינות להיות לבד, (2) לחוות קבלה, שייכות והערכה בחברה.

ל(1) היות לבד  ולא לפחד

העובדה שאני לבד, היא לא בהכרח דבר רע.

נכון, הילדים האחרים הם קבוצה, אני צריך לא פעם להיות בלי אחרים.

אבל לאט לאט אני מפתח יכולת מאוד טובה לאהוב את הלבד.

אחד הזיכרונות הראשונים של הנאה בבדידות, היא בשייט בקיאק שבנינו בגינוסר.

ילד בן 11, יוצא בבוקר, כשכולם עדיין ישנים, לפני הזריחה, הולך כל הדרך מבית הילדים לצד השני של הקיבוץ לימייה, שם מוצא את הקייאק שלו, גורר אותו למיים ומתחיל לחתור במשוט.

במשך שעות שט לבד בכינרת, מגיע לנחל צלמון, שם נכנס בתוך הסבך ומרגיש שקט לא מוכר, משהו ממש נעים.

רואה את הענפות מצדדי מתעוררות ומתרוממות לשמיים, מפעם לפעם עוד בעל חיים שרק התעורר ובורח, מתבונן בכינרת בזריחה והלב מתרחב.

אני מתחיל לאהוב את החוויה הזו של להיות עם עצמי, לבד, במשך שעות.

(2) להיות מקובל בחברה

העובדה שגדלנו בפוריה, בין יוקי ומאיר הדתיים, חסן וחסיין הבדואים, משפחת וינטר וגם עמיאל הנוצרים ויתר האנשים שכל אחד מיוחד בפני עצמו .

זה לא הופך אף אחד לחריג או בעייתי, רק כשהגעתי אל החברה הקיבוצית, שבה אני ה"עירוני" התחלתי להרגיש חריג, שלא יודע לעשות מה שהם יודעים, שלא זכה למעמד חברתי כמו האחרים דבר שהוותיר צלקת שלא מגלידה במשך שנים.

אבל בזה אחר זה, חוויות מסוגלות חברתית, מסייעות לי לעבור מהחוויה השלטת של דחוי, לחברה של מקובל.

האירוע הראשון שבו התקבלתי, מעלה רגשי אשמה – מיד אחרי מותה של אמא, הקבוצה יושבת סביבי, שואלים במה אפשר לעזור, בהנחייה המטפלת, מה קשה לך...

אני לא זוכר אם אמרתי משהו, אבל משהו מהם מציע – אולי לא נעליב אותו, נתן לו להרגיש שהוא חלק מאיתנו.

אני זוכר איזה התרשות ומיד אחריה רגשי אשמה - מה זה אני ארוויח בזכות זה שאמא מתה ?

הרגע ההוא, כל כך מרגיע, הקבוצה מוכנה לקבל אותי, רק בגלל שאמא מתה והם לא רוצים שאסבול כל כך...

לא ידעתי שאכפת להם שאני סובל...

אל דאגה, אחת המקובלות, שראתה אותי שבוע מאוחר יותר משתתף במשחק ומתווכח, מיד אמרה, נראה שהוא שכח מי הוא... מאז שאמא שלו מתה, הוא כבר...

אז מיד חזרתי למקומי.

לזכור שבסך הכל עשו לי טובה...

זה לא באמת ששכחו מי אני.

פעם נוספת ומשמעותית יותר קוראת עם המעבר לקיבוץ עמיעד. שם לראשונה, אני זוכה לקבלה של חברים שרוצים להכיר אותי.

גם שם קוראים לי בשמות, גם שם אני העירוני, אם כי הם אומרים "עירניק" וזה משעשע אותי, אבל הם לא אומרים את זה באותו הרוע, הם גם לא הופכים אותי למוחרם, בסך הכל מזכירים לי מפעם לפעם שאני קצת אחר, שאני לא בן משק...

אבל שוב ושוב, החוויות שם מאפשרות לי התנסויות אחרות שבהם אני מתקבל, חברים שלא מתביישים להגיד לכולם שהם חברים שלי, באים אלי הביתה אני מגיע אליהם.

בפעילויות שונות, אני מצליח להרגיש שלא רק שאני לא דחוי, אלא אפילו הופך להיות אחד התרומים המרכזיים.

כך למשל, בגפרויק גיוס הדגים, אנחנו שלושה שיוזמים את האירוע, ומצליחים לגרום לכל הקבוצה להתארגן לדייג, לארגן את ההובלה והמכירה, משיגים רשת ומדריך שיעזור.

נכון, שבפעם הראשונה והשנייה כשהדייג לא עולה יפה, אחד הנערים מאיים עלי במכות ומנסה להחזיר אותי למקומי, אבל לשמחתי האירוע נגמר בהצלחה כבירה, 400 ק"ג דגים והכנסה כלכלית ראשונה של הקבוצה לקראת טיול בחו"ל.

אני זוכה לשבחים, אפילו בפני כל הקיבוץ, כאשר מרכז המשק דאז, אהוד ארצי ז"ל, מסכם את המצב הכלכלי של הקיבוץ ואומר בהומור, לפחות ענף אחד הכניס השנה הרבה,– הדייג, מחייך אלי ומספר על הפרויקט המוצלח של קבוצת סביון.

לימים אני מבין עד כמה הוא העריך את הפרויקט, כשאני משתחרר מהצבא הוא מנהל מפעל, פוגש אותי ואומר לי – אנחנו צריכים בחורים כמוך כאן, תספר לי מה החלומות שלך, אני בטוח שנוכל למצוא דרך להשאיר אותך אצלינו...

אבל נראה שהשיא של הקבלה הקבוצתית מגיע בשנת השירות בקדמה – שם במשך שנה שלמה, בכפר הנוער, שיועד לנוער עבריין, הילדים מאוד אוהבים אותי, הם מרגישים אלי חיבור ואני אליהם, הם מזכים אותי בתחושה של מה שלימים נקרא "תרפיית העוזר", אני עבורם האדם שמקבל אותם ומעריך אותם ולכאורה בזכותי הם מתפתחים ומצליחים, אבל הם לא מפסיקים לפרגן, לחבק אותי, אפילו פיסית, לדבר בפני על האיכויות שלי באופן שגורם לי להתרגש ולחוות מה זה להיות רצוי ומקובל.  

גם בתוך הקבוצה של שנת השירותניקים, ישה התנסות שתורמת לא מעט לחוויה של קבלה.

כבר בהתחלה, במיונים, מבצעים לנו סקר סוציומטרי, אני כמובן מאוד נלחץ ממנו, החבר הכי טוב שלי באותם ימים, אלון ליפין, נמצא יחד איתי, אני משוכנע שהוא התקבל ומקווה מאוד שהוא יעזור גם לי להתקבל.

אבל מהצד השני יש נער נוסף, מאלו שנתנו לי בבית ספר להרגיש נחות – יפתח ברוורמן, נער גבוה, גאון ומקובל במחזור, שהשתייך ל"הי סוסייטי", ואני הייתי שייך בעיקר לקבוצה של שקטים שברובם היו מהמושבים הפחות נחשבים.

הוא דאג לא פעם להשפיל את חברי המושבניקים.

לכן בסוציומטרי, כתבתי, שלא אכפת לי מי יהיה, אבל ברור לי שאיתו אני לא יכול להיות, אז מבקש שאם יקבלו אותי, שלא יקבלו אותו.

באורך פלא, מקבלים אותי ולא אף אחד מהחברים שהכרתי.

מתוך 80 משתתפים בוחרים בי!

מה עבר עליהם? זו לא טעות?

בנוסף מתקשרים אלי להודיע לי, שאחד מהשמונה שנבחר החליט לוותר, אז הם פנו לאלון החבר שלי שרציתי שיהיה אבל הוא כבר הודיע להם שהוא לא רוצה.

לעומת זאת, הבא בתור, זה יפתח, שאני כתבתי שאני לא מוכן להיות איתו...

מה דעתי להתגמש?

הייתי בלחץ לא נורמאלי, לא הבנתי, איך זה שהתהפכו כך היוצרות, אני צריך להחליט אם מקבלים את הבחור השחצן הזה, שבקושי יודע את השם שלי...

אני מציע לו שנפגש, מדבר איתו, מדבר איתו על החויה שלי שלא פעם הוא העליב את החברים שלי, אבל אני מבין שאם הוא רוצה להיות בשנת השירות, אז נצטרך להסתדר.

הוא מבטיח לי שלעולם לא יתנהג בשחצנות וכך אכן היה. במשך כל שנת השירות, הפכנו לחברים ממש טובים.

 

חוויות בתחום המקצועי

אין ספק, שחיייבים כל הזמן לתחזק את אותה תחושה שאתה רצוי.

זה לא תוקן באופן שלא יכול לחזור על עצמו.

ישנם לא מעט רגעים שבהם אני חווה שוב את החויה של הדחיה, הרגישות שם היא עדיין מאוד גבוהה.

להפתעתי, אני מצליח להתקבל מאוד בתחום המקצועי.

לא מעט קולגות רוצים אותי בצוותים השונים.

זה מתחיל במכללת תל-חי, כאשר שרון שניר, לימים פרופ' שניר, שמקימה את התוכנית להכשרת מטפלים, פונה אלי להיות בצוות שיקים את התוכנית להכשרת מטפלים, אנחנו בונים יחד את התוכנית, אלא שבאותה שנה לא הצלחנו לפתוח קבוצה.

ששנה מאוחר יותר כשהתוכנית נפתחת שרון מחליטה לעזוב ומשאירה אותי בידיים של מחליפה שלה. כאן, שוב, אני נע בין הערכה וקבלה לחוויה של ביקורת ודחיה.

אני חווה את הנוכחות של בצוות כמפריעה למנהלת החדשה, מנסה לדבר איתה ישירות, לשתף אותה בחוויה שלי, היא טוענת שזה הכל בראש שלי, כמובן שהיא מעריכה אותי מאוד והיא יודעת שהבנות מתות עלי...

אלא שבפועל, המקום שלי בצוות של תל-חי הולך ומצטמצם משלושה קורסים אותם הייתי אמור ללמד, נותר רק קורס אחד, שמצטמצם מקורס שנתי של שלוש שעות שבועיות, לקורס של שעתיים ובסוף לקורס סימסטריאלי של שעתיים והקורסים האחרים, שהיו אמורים להיות בשנים המתקדמות, משום מה כל פעם מסיבות אחרות, אני לא מקבל.

כפי שויניקוט אומר, אני מצטמצם כל כך, עד שבסוף אני דמצליח לעבור החוצה דרך הסדק בלי שאף אחד שם לב...

האכזבה הגדולה שלי, מהמקום שבשלב כלשהו חוויתי כבית חדש, שה"אבא" פרופ' מולי להד המליץ עלי, מחזיר אותי לתחושה של בית הילדים.

לא רק שמולי לא שומר עלי, אלא להיפך הוא מחזק את הביקורת מולי ונותן לי תחושה שאני בעייתי. כאשר אני ביום מן הימים משתתף בתוכנית "אמא מחליפה", יוצא חוזר שמגדיר את הנהלים של צוות התוכנית שאחד מהם – המרצים לא ישתתפו בתוכניות מציאות/ריאלטי...

באותו הזמן, אני מלמד גם במכללה נוספת, "המכללה ירושליים".

מכללה חרדית, שמכשירה בתחומי ההבעה והיצירה.

להפתעתי הדחייה שלי בצוות ה"ליבראלי" בתל-חי, בולטת במיוחד על רקע התהליך המקביל במכללה החרדית.

ראש התוכנית ד"ר רושי סקולניק קוראת לי לשיחה.

היא שמעה שהשתתפתי בתוכנית כזו, פנו אליה לבחון אם זה ראוי שמרצה שהשתתף ימשיך בתוכנית.

היא רוצה להבין מה זה, כי אין לה טלוויזיה.

אני מביא לה דיסק, היא צופה בזה במחשב ומבקשת להפגש שוב.

אני חושש מאוד שזו סוף הדרך שלי בתוכנית. אלא שהיא מפתיעה אותי – שואלת שורה של שאלות לגבי התוכנית ומסכמת – לא רק שאני לא חושבת שיש בזה בעיה.

אני מרגישה כבוד שאתה איתנו. ממש מעריכה את הכנות שלך ואת כל מה שעברת.

זהו אחד הרגעים המחוננים. מחשש על מקומי, תחושת זרות, פתאום אני הופך לרצוי ומרגיש בבית, עד שאחרי מספר שנים אני נקרא לעמוד בראש הצוות שלי ובהמשך גם לייצג את המכללה בתהליך החקיקה של המקצוע בכנסת ישראל.

שם, קורים שורה של דברים שלא רק נותנים לי תחושה טובה, אלא אפילו נותנים לי סוג של חותמת כשרות, שעם הזמן מורחבת לעוד ועוד מקומות – המכללה מגישה בקשה להכיר בי כ"בל מוניטין בתוחומו", הדרגה שלי מומחה עם שכר של דוקטור – למרות שיש לי רק תואר שני.

בהמשך, יגיעו עוד שורה של מוסדות דתיים וחרדיים שיאמצו את הקביעה, הד"ר יצחק הגר, שהיה זה שהכניס אותי לתוכנית במכללה, עוזב ומביא אותי למסגרות האחרות – מכללת לפשיץ פונים לבקש ממני להרצות ולרכז את התוכנית ובהמשך, מתחיל ללמד במכון להכשרת מורים בחינוך העצמאי, שם בתוך מאה שערים בירשלים, אני מתחיל ללמד וזוכה לברכה של הרב שעומד בראש התוכנית, מה שמוביל לשורה ארוכה מאוד של פרויקטים במגזר החרדי שנפתחים בפני.

קבלה בהווה -

אחת הדלתות החשובות שנפתחו בפני, היה מרכז צמיחה.

מרכז לטיפול במגזר החרדי שיושב בבני ברק ובראשו עומד הרב ודיסלבסקי.

לראשונה הזמין אותי להעביר סדנה במלון בנתניה. 

כבר בסדנה הראשונה, היתה חוויה יוצאת דופן, הקבוצה נפתחה באופן מפתיע לסדנה וממש אהבו.

הוא נותן לי תחושה שהוא כבר יודע שאני זה מה שהוא צריך.

מבקש ממני להכין לו תוכנית שתספק את הידע התיאורטי שלדעתי מי שעוסק בטיפול צריך להכיר. 

אני מציג בפניו את המתווה שבאותם ימים כבר הוסכם עליו כתנאי הסף ללימודי התעודה של תרפיה באומנות - הקורסים: מבוא לפסיכולוגיה, תיאוריות אישיות, פסיכופתולוגיה ופסיכולוגיה התפתחותית.

ואתה תוכל ללמד אותם?

עברו מאז לפחות חמש שנים, עכשיו, אני מתכונן למעמד מוזר...

קיבלתי הזמנה, אותה תוכלי לראות בראש הדף, 

צריך להכין נאום למסיבה שהם עורכים לסיום הכשרה, 

הרב מבהיר לי שאצטרך לבוא מכובד, הוא רגיל לראות אותי בג'ינס וטישרט, אבל מבהיר – זה אירוע גדול, הייתי מציע שתכתוב נאום.

מעולם לא ישבתי לכתוב נאום לאירוע.

אני מנסה כבר מספר פעמים לכתוב, לא ממש מצליח...

לא מבין למה זה כל כך מלחיץ אותי, הרי אני למד כבר עשרות שנים, מאות קורסים, מה הבעיה לכתוב נאום של עשר דקות.

כאן, בבואי לכתוב את הנאום, אני מבין שנכתב עכשיו פרק חדש בספר – מחלום למציאות, הוא שם הכנס, אבל גם החוויה שלי במעמד הקבלה החברתית על ידי המרכז.

דווקא שם, בחברה כל כך שונה, כל כך רחוקה בימים אלו כשהחברה שלנו שסועה, אני חווה בית. 

מרגיש שהם מקבלים אותי בלי שיפוטיות.

נותנים לי תחושה שזה כבוד בשבילם שאני חלק מהמרכז.

הרב פתח לי כאן דלת לחוויה אחרת, לשורה ארוכה מאוד של חוויות מאוד מרגשות, שוב ושוב התלמידים מוכנים לקבל את החריג הזה, בידיים פתוחות, לומר לו דברים חמים, לתת לו מתנות, להבהיר לו – אתה מאוד רצוי כאן.

אז, אם נשוב לנושא הספר שלנו, הרי ששוב באו לקראתי יתרונותי כלקוי למידה  - לקות הלמידה החברתית, זו שלא מייצגת תבניות אוטומטיות, מאפשרת לי לבחון את המציאות בכל פעם מחדש, להיות מסוגל להחזיק בבדיקה מחודשת של המציאות מבלי להיכנע לדיעות קדומות.

לכן, ממש לא ידעתי שאני אמור להרגיש כאן חריג... שהם אמורים להיות....

כל מה שראיתי אלו עשרות בחורים חכמים וטובים, 

אנשים ראוים שרוצים לעזור, 

אנשים שלמרות מה שסיפרו לי על החרדים... הם דווקא מאוד רוצים ללמוד מקצוע, פתוחים להרחיב את הידע שלהם ולא חוששים לגעת בכל נושא שלדעתם יכול בעתיד לסייע להם לעזור לאדם אחר. 

קשה להסביר עד כמה זה מרגש. 

אני מדמיין את הרגע הזה שאקריא את הנאום שלי.

חושש שלא אצליח לעצור את ההתרגשות.

בינתיים כתבתי כבר שלוש טיוטות...

אין לי ספק, שהחווית האלו, הן בדיוק מה שצריכה נפש שחוותה דחיה. 

איזו תחושה נעימה זו, שמשהו אומר לך – אנחנו רוצים אותך, ככה כמו שאתה, אתה חלק מאיתנו.

אני משער שאם לא הייתי לקוי למידה עם כשל בלמידה החברתית, הייתי יודע שאתם "החרדים" "שונאים אותנו".

איזה מזל שנכשלתי גם בשיעור הזה...

רגש והבעת רגשות

הרגש שמתחבר באופן הטבעי ביותר לסיפור שלי, הוא עצב.

אבל בפועל, אני לא בטוח שזה הרגש שאני חווה כשאני קורא אותו.

איך מתמודדים עם הרגש הזה – עם העצב, הכאב, העלבון?

נראה שהציור מאוד עזר לי להרגיש.

אני זוכר את עצמי, בתור ילד קטן, מול עץ תמר בגינוסר, ממש מול הכינרת, יושב במשך שעות ומצייר.

משהו שם אפשר לי להביע רגש.

לשהות, לפגוש את מה שעולה.

ציירתי אז רק בפחם.

לא רציתי צבעים, חשבתי שזה מיותר.

סבתא יעל, שתמיד למדה אותנו לראות את הצד האופטימי, כי "לה היה מזל בשואה..."

מאוד נלחצה מזה שאני לא מצייר בצבע.

אני לא יודע מאיפה היא גילתה את הקשר הזה, אבל ההערה שלה חקוקה אצלי, למה אני לא יכול לצייר בצבע?

אני זוכר אפילו שבאותה תקופה אני מנסה די בכוח לצייר בצבע.

אבל את רוב הציורים השארתי שחורים.

שעות של שעות, שאני פוגש את העצב הזה. את היכולת להיות איתו, להישאר בחושך הזה.

לא לברוח.

מפעם לפעם אנשים מסתכלים ומגיבים.

אבא רואה את הציור שלי מול החוף, הוא לוקח לי אותו מהידיים שלי.

אומר לי, אל תגע, זה ממש יפה.

אם תמשיך אתה תהרוס.

אני בשוק. מעולם אבא לא התעניין בציורים שלי, זה היה התפקיד של אמא, היא גננת, היא יודעת להביע רגש, היא אוהבת אותי, אבל היא כבר לא שם.

אין אמא.

אני חושב שזה היה רגע נדיר, שבו אבא כמעט הרגיש את מה שאני מרגיש.

הוא התבונן בציור ואמר זה חייב להישאר ככה.

אפילו שזה נראה לא גמור.

הפרופורציות עוד היו מעוותות, לא הצלחתי ליצור חוויה של עומק, אבל קרה שם משהו מוזר.

אבא שלי הרגיש משהו כשהסתכל על הציור.

אני זוכר שממש התרגשתי.

שזה החמיא לי מאוד.

כבתקופה שעברתי לקיבוץ עמיעד, אני מוצא חברים שמעוניינים לשמוע את הסיפור שלי, אני מספר להם על כל מה שקרה.

הם מאזינים הרבה זמן, יש משהו מאוד נעים בלספר את זה, לשחרר את הכאב הזה, את הדחיה והחרם, את האובדן של אמא, ממש עד לאירוע עצמו, איך זה קרה, מה קרה לי.

לימים, כאשר אני לומד ייעוץ חינוכי, אני מספר את הסיפור.

אחת המשתתפות אומרת – הוא מספר את זה, אבל נראה שכולנו עם דמעות והוא מנותק.

פתאום אני קולט שאני כבר לא מספר עם הרגשה של העצב, אלא שזה כייף לי שיש לי סיפור מעניין, אבל אני לא מחובר אליו ישירות.

זה משהו שקרה כל כך מזמן...

להביע את הכאב של הילד היתום

במשך לפחות שלוש שנים בחטיבת הבינים, אני הולך לטיפול פסיכולוגי.

הפסיכולוג היונגיאני ניסן צור, מאוד סבלני, יושב, ממתין, מאזין.

מפעם לפעם הוא מתייחס לדברים שאני אומר.

באחת הפעמים הוא שואל אותי שאלה, חוזר על האופן שבו אמרתי – לא יכולתי להגיד לו שאמא מתה.

התחמקתי מלהגיד את זה.

אימא כבר איננה, היא נפטרה, למה כל כך קשה לי להגיד – אמא מתה...

כשאמא מתה, סיגל לא הפסיקה לבכות.

לא הייתי מסוגל לשמוע את הבכי שלה, אז הפסקתי מיד לבכות, אספתי את עצמי והתחלתי להרגיע אותה.

זה עצוב, אבל אנחנו נהיה בסדר. אנחנו נשמור אחד על השני, אנחנו נתמודד.

אני נכנסתי לתפקיד ההורה התומך, שיחררתי את הילד הזה, הוא כבר לא צריך להביע יותר.

זה לא יועיל בכלום.

הרי אבא אמר שצריך להמשיך ולהסתכל קדימה.

עם הזמן, אני מוצא עוד ועוד הזדמנויות לספר על מה שקרה לי, כולל בכתיבת הספר הזה.

אלא שברור לי שהחיבור שלי, הוא לרגע שבו אני מספר, לחוויה שמקשיבים לי ולא לרגע שעליו אני מספר, שם קורה משהו שהוא בלתי נסבל.

שוב ושוב שואלים אותי מטופלים – אם אני אספר לך על מה שקרה לי, מה זה יתן?

מה שקרה בעבר קרה, אין כבר דרך לתקן. מה זה יעזור אם אני אזכר בכל הפרטים ואספר לך?

ואני באמת לא יודע.

אבל עם השנים, שמתי לב לדבר אחד משותף.

כאשר אנחנו חווים הרבה חוויות קשות מאוד, אנחנו לומדים לנתק.

כל דרך שתאפשר לנו לחזור ולהרגיש, מסייעת לנו לחזור לחווית האוטונטיות.

להיות בבית. לא לברוח.

אני קולט שהשעות שבהן אני יושב מול הנייר, מצייר אני נשאר עם הרגש הזה.

לפעמים האנשים האחרים מרגישים אותו יותר ממני.

הם רואים ומתרגשים, לא פעם מזילים דמעה.

כמו בשיעור שסיפרתי את הסיפור, אני נהנתי מזה שהאנשים מקשיבים לי, מקבלים אותי, אבל הם הרגישו את הצער של הילד ההוא, את העלבון, הדחיה, האובדן.

דרך המטופלים אני מצליח לא פעם להרגיש את זה, מטופל בא ומספר לי את הדבר הקשה שהוא עובר.

אני איתו לגמרי, פתאום העצב שלי הרבה יותר ברור מאשר כשאני מספר את הסיפור שלי.

דרכו אני מתחיל להרגיש את הצריבה הנוראית הזו, של ילד דחוי, של יתום.

לא מזמן ישבתי מול מטופלת שמספרת לי על מות אימה.

היא לא מצאה דרך בציור להביע את זה, אז כתבנו, כל אחד מאיתנו כתב את מה שעולה לו. גם אני כתבתי, מה זה לאבד אמא בשבילי.

הקראנו זה לזה ושנינו הזלנו דמעות.

היא בחורה צעירה ויפה. אני מבוגר ממנה בערך בשלושים שנים.

כל הזמן קוראת לי "חמוד".

נראה לי כאילו היא רואה את הילד הזה מולה.

מרגישה אליו משהו.

יודעת שהוא מרגיש אותה.

אחרת מספרת לי על חווית הדחיה, כל הישוב שלה לא מדבר איתה.

עוברים לידה כאילו היא אויר.

אנחנו יושבים יחד.

ואני מרגיש את העצב הזה, כמה זה כואב שלא רואים אותך.

תוך כדי, שואל את עצמי, של מי הכאב הזה?

מי הילד הדחוי שכרגע אני כואב את כאבו?

 

בהווה – מפגש עם הרגש

היום ברור לי שלהרגיש ולהיות מסוגל להביע רגש, זה הבסיס לחיים.

זה מה שמבדיל אותנו בין להיות רובוטים מוצלחים ובין בני אדם אוטנטיים.

כל רגש, לא משנה מה ההערכה שלנו אליו, הוא יותר טוב מלא להרגיש.

המשפט "זו ילדותי השניה", מאפיין הרבה מהרגעים שהצלחתי להרגיש.

עכשיו דרך הילדות שלי ולאחרונה דרך הנכדה, אני מצליח להיות אתן וכמובן דרך המטופלים שלי ולפעמים גם התלמידים שלי, יש חוויות שהם לא הצליחו להביע עד כה ופתאום יחד, אנחנו מצליחים להכיל.

הם מצליחים לשתף אותי, שנינו ביחד מרגישים משהו.

זה בטח לא אותו הרגש, אבל בהחלט רגש עוצמתי.

לא פעם אני רוצה להמלט מהרגש, כי הוא מאיים.

אבל אני נזכר מהר מאוד עד כמה חשוב להעז להרגיש, בלי למיין לטוב או רע.

פשוט להרגיש.

את הביקורת ועלבונות של דחיה, היום כאדם בוגר, אני מסוגל לזהות ולהכיל.

רק לאחרונה, בסדנה נאמרה לי כאילו דרך אגב – "אנחנו לא רוצים להמשיך את השיעורים, אם אתה יכול נשמח שתכין לנו עוד שיעורים של..."

היתה הפסקה.

ירדתי לרכב שלי.

הרגשתי את הסכין שנתקע לי בלב.

שוב אני ברגע כזה של דחיה, אפשר מיד לנטרל, אני כבר מומחה בניטרול פצצות.

אבל לא,

אני רוצה שהיא תתפוצץ, אני רוצה להתמודד עם מה שעולה שם – מה קורה לי הרגע, איך זה שמהדימוי העצמי הגבוהה, אפשר כל כך מהר להפיל אותך למטה...

על מה נעלבת?

מה זה הרגש הזה? פתאום בא לי כל כך להוכיח שהם לא בסדר.

לתת להם בראש, על זה, שהם לא מסוגלים להעריך את התרומה היחודית שלי...

לסרב לשתף איתם פעולה ובשום אופן לא להתגמש.

מה קרה?

בסך הכל אמרו לך שמעדיפים משהו אחר שאתה עושה, אף אחד לא אמר לך שאתה לא מורה טוב...

אז אולי זה נהיה קצת משעמם... הם גם לא אמרו לך שאתה לא לימדת את זה כמו שצריך, פשוט שלא בא להם יותר.

אני אומר לנציג התלמידים – אתה לא מבין, זו מתנה.

הסתירה שנתתה לי, עזרה לי להרגיש.

זה לא נעים.

זה כואב, אבל זה להרגיש.

עלבון. אשמה. איך שוב טעית, איך שוב נכשלת...

הפחד הגדול שאני לא המורה הכי טוב, שאני לא הכי אהוב.

באותו המפגש, החלטתי לעשות שימוש בחוויה על מנת להדגים תהליך של עיבוד תקשורת בין אישית.

שיתפתי את הקבוצה בחויה שלי, שנכשלתי בעסקה, כי לא זכיתי לחוויה של המנחה המוצלח שכולם רוצים להיות בסדנה שלו.

אלא להיפך, נאמר לי שהיו מעדיפים אם הייתי משחרר אותם. 

החוויה היתה אינטנסיבית מאוד, יצאתי עם כאב ראש, אבל הבנתי, אני מסוגל להיות בתוך זה, לא לברוח מהרגשות שעולים.

לחוות דחיה, להעלב ולהישאר.

כאן, אולי אחת התופעות הפארדוקסאליות, אלו שחושבים שמעכשיו צריך להיות רק אהובים ורצויים כדי להיפתר מרגשי הנחיתות, אלא שדווקא היכולת להיפגש עם הרגשות שחבויים בחוויות האלו -

העלבון, העצב, הכאב, הם הפתח להחלמה.

אם כי גם היכולת להרגיש את החלק האחר, הגאווה והשמחה משלימות את התיקון..

במקביל לפרק זה, נדרשתי לכתוב נאום לקראת כנס "מחלום למציאות" שבו החזון של הרב ודיסלבסקי התחיל לרקום עור וגידים.

לראשונה ישבתי לכתוב נאום.

כתבתי עד כה ארבע טיוטות.

אחרי שנים שאני עומד מול קהל כמרצה, מעולם לא הכנתי נאום אישי.

משהו על עצמי, לא עשיתי הכנות לטקס מסוג זה.

הפעם קיבלתי הנחיות מאוד ברורות. ישבתי וכתבתי.

את הפסקה האחרונה החלטתי להוסיף לנאום:

"פרק זה, מתייחס לחווית הדחייה שליוותה אותי מאותה תקופה שבה הגעתי לקיבוץ כילד.

היו שורה ארוכה של רגעים שנתנו לי חוויה של תיקון, של התמודדות עם הדימוי העצמי, עם דחיה חברתית.

אבל באופן מאוד מפתיע, דווקא כאן בינכם, במגזר החרדי, מצאתי את התשובה לחוויה של קבלה.

אותה חברה שנחשבת כל כך סגורה.

שרבים מהקוראים בוודאי רואים בה מיושנת, מבקרים אותה על הרבה דברים.

דווקא שם, הצלחתי לחוות את התיקון.

חוויה של קבלה.

פעם אחר פעם.

כשהפעם האחרונה, זו שממש קוראת בזמן כתיבת הפרק הזה, היא במעמד של כנס "מחלום למציאות" שיכול היה להשמע כמו חלק מהחלום שלי.

אני על במה מכובדת.

עשרות אנשים, באולם מקבלים אותי בחום.

האנשים האלו שונים ממני מאוד, הם כולם "חרדים" אבל בשונה מהחברה השונה שאליה נכנסתי בגיל 7 הפעם, הקבוצה הזו, מקבלת אותי עם כל השונות שלי, בזרועות פתוחות, נותנים לי את התחושה כאילו אין שום הבדל ביני ובינם.

חברי החילוניים חושבים שהחרדים הם מאוד סגורים. שלא מוכנים לקבל זרים.

אז, אני רוצה לגלות לכם ששוב הדיעות הקדומות לא זכו לתמיכת המחקר האישי שאותו אני מנהל כל חיי.

אההחרדים שאותם פגשתי קיבלו אותי הרבה יותר יפה ממה שהחברה שלכאורה אמורה היתה להיות הומניסטית ופתוחה קיבלה אותי, גם אז בתור ילד וגם כיום בתור מרצה.

כפעם אחר פעם כשהעזתי לייצג דיעה שונה קיבלתי בעיטה כואבת.

זוכר את עצמי יושב בפגישה הראשונה בוועדת העבודה והרווחה שדנה בניסיון להסדרת המקצועות הפרא רפואיים, נכנס נציג של אוניברסיטת חיפה.

שואל מי אני ומיד מגיב: "אלון האס, האויב מס' אחת...",

כל זאת, כי הבעתי דיעה שונה משלהם ולא חששתי להביע אותה בקול.  

אני מבחינתם הייתי בצד השני.

שוב ושוב זכיתי לקריאות מסוגים שונים.

מאותם אנשים נאורים שלכאורה חשוב להם מאוד לקבל את כולם.

ביישו אותי, העליבו וראו בי אויב.

אז אם נתעלם מכל הדיעות הקדומות ונשפוט על פי החוויה שלי, איפה החברה פתוחה יותר לקבל אותי.

אין לי שום ספק, שהתיקון שלי, הגיע במקומות האלו, שבהם קבוצה גדולה של אנשים, אמרו לי יחד תודה.

נתנו לי את התחושה שאני חשוב להם.

ידעו להכיר תודה.

לרגעים הפצע הגליד ויכלתי להרגיש רצוי ואהוב בחברה.

תודה לכול מי שלקח חלק במתנה הגדולה הזו.

וכן, כשעמדתי מול כל ה"חברים" שחשבו פה אחד שהם יודעים מה טוב למקצוע וזה לא מה שאלון אומר, הבנתי, שגם לחלק הזה של הדחיה יש תרומה, לעובדה שאני יכול לספוג את הדחיה הזו, לומר את דעתי, גם אם היא תגרום להם לא לאהוב אותי. בכך הבנתי שאני כבר שלם יותר.

כמו שבבדידות ישנו גם הפן של ליהנות מהלבד וגם האפשרות להביע את הכאב על הבדידות, גם בדחיה ישנה החוויה המתקנת של הקבלה לצד החוויה של קבלה עצמית כשהחזקים חושבים אחרת ממני ואני עומד על שלי. זה מעליב, לא נעים, אבל בהחלט מבהיר לי, שאני כבר לא נמצא במקום שהדימוי העצמי הנמוך הוא קליני.