סיפורו של דסלקט מפוצה - בלוגר

15.2.2006 בסיום החופש הגדול של כיתה א`, עברה המשפחה לקיבוץ גינוסר שעל שפת הכינרת, הסיבות שנאמרו לילדים היו שתיים: הסיבה הראשונה: לאמא קצת קשה לטפל גם בילדיה האמתיים וגם בילדים המיוחדים שלה. הסיבה השנייה:  בפורייה אין מספיק חברה ובקיבוץ יהיה ... לגבי העבודה של אמא, אני משער שהמעבר לעבודה בגן בקיבוץ הייתה בשבילה הקלה, אם כי, לא כל כך ידוע לי עד כמה הדבר תרם לקשר ביננו, היות ובקיבוץ הייתה נהוגה באותם ימים לינה משותפת ואת ההורים ראינו הרבה פחות מאשר ראינו בעבר. לגבי החברה החדשה, כאן הסיפור עצוב ביותר – החברה החדשה הייתה סגורה ומתנשאת, הילד התמים שהגיע לכיתה ה"מלוכדת", הפך להיות שעיר לעזאזל, בכל פעם זכה לשמות גנאי והרוע עמו נאלץ להתמודד, פגע והרס הרבה חלקות טובות בנפשו של הילד הרך והתמים. חלק אינטגראלי מהחינוך הקיבוצי של אותם ימים היה, שהכיתה מחוברת לבית הילדים והמורה הייתה המורה לכל המקצועות. אני זוכר שהביך אותי מעט הקושי שלי להתמיד בקריאה ולכן, כשפעם שאלו בבית הילדים מה קורא כל אחד, אני הרמתי חוברת שנראתה לי "רצינית" וראיתי את התמונה – מעליה, היה כתוב &

9.2.2006 המושג "דיסלקט מפוצה", משמש לא פעם בפי המומחים, כאשר אלו באים לתת כותרת לתלמיד שנראה כמי שסבל בעבר מדיסלקציה, אבל בדיעבד הצליח ברכישת הקריאה והכתיבה באופן כזה, שלא ניתן בהווה לראות פער מהותי בינו ובין בני גילו בנוגע לרמת הקריאה והכתיבה. המושג מתייחס לעובדה שהתלמיד, אשר סבל במקור מהליקוי פעל לשם פתרון הקושי בדרכי פיצוי שונות והצליח. כאן מוצג סיפורו של אלון האס, מי שהתחיל את דרכו כתלמיד "בעייתי" ועשה דרך ארוכה, עד לימים אלו, בהם נהנה מההצלחה בתהליך שאחרים כינו "מנכות למתת אל", מצב יוצא הדופן, בו השוני הופך ממטרד נוראי, לכח ייחודי. הדיסלקציה, לא נגמרה, אמנם לא נותרה בצורתה המקורית, אולם השאריות מלוות אותי עד עצם היום הזה, בכל פעם בה אני נאלץ להתמודד עם חומר חדש, בכל מעבר למסגרת חדשה ובכל יום מחדש. אומנם, באופן מופחת ושונה מאוד, אך עדיין קיים. הסיפור מתחיל מהסוף, היום אני בעל תואר שני בייעוץ חינוכי וחינוך מיוחד, בעל תעודה של "תרפיסט באומנות", וברוב עבודתי, עוסק בתחומים שונים הקשורים ללקויי למידה, החל בטיפול רגשי בתלמידים הסובל