פרידה מאמא - 47 שנים אחרי

אני לא בטוח שלזה מצפים כשהכותרת היא פרידה מאמא, לאמא שמתה כהייתי בן 10. 

אבל זו אולי הדרך שלי להפוך את הלימון ללימונדה - כלומר, לקחת גם את הדבר הקשה ביותר, לצמוח מתוכו. 

אז, אנסה להסביר את החוויה שאני בתוכה דרך הסבר תיאורטי שלקוח מתוך הגישה הדינמית. 

אחד הרעיונות המעניינים של פרויד, כונה "דה-קטקסיס", כלומר, ההפך מטעינה באנרגיה.

אם משהו משמעותי עבורינו, הרי שכל עוד הוא בקרבתנו, אנחנו נהנים מהאנרגיה שלו.
פרויד, אומנם התכוון בעיקר לאנרגיה המינית, אבל ממשיכיו, ראו בכך גם את האנרגיה של הנרקסיסטית - כלומר טעינה של העצמי באנרגיה. 

כך, כל עוד הילד גודל לצד דמות משמעותית שמצליחה לספק לו את חווית ההיקשרות, הרי שהוא מתמלא אנרגיה. 

מרגרט מהאלר, עשתה שימוש בדימוי של תחנת דלק - כאשר הילד בשלב ה"רפרושמו" התרחקות והתקרבות, הוא מקבל מספיק אנרגיה בשביל להתרחק ולהיות עוד צעד לכיוון העצמאות.
אבל, כאשר הוא פתאום נזקק, לא מצליח להתמודד עם החרדה, הוא חוזר לאמא, כמו אל תחנת דלק, היא יכולה להביט בו, לומר משהו או לתת חיבוק והוא נטען מחדש.

עם הזמן, הדמות המשמעותית הזו נטמעת בתוכו.
יחד עם כל הקשרים שהיו הן בינה ובינו והן בינה ובין האחרים.
המונחים הם: "הפנמת אובייקט" ו"הפנמת יחסי אובייקט".

כך, בשלב הראשון, הילד מצליח להסתדר בעצמאות חלקית, על ידי זה שמתחיל לייצר מרחב ביניים, מרחב פנטסטי,
בין היתר, לאמץ "אובייקט מעבר", לפי דונלד ויניקוט.
למשל הדובי, או בד כלשהו, יכול לשמש את התינוק, כדי לחוות שהדמות המשמעותית לא נעלמה לגמרי, היא עדיין אתו.
גם כאשר היא לא בסביבה. אובייקט המעבר, הוא משהו שמחבר בתוך מרחב הביניים בינו ובין הדמות המשמעותית, כך הוא מספק לו את אותה ההרגעה הנחוצה.

בשלב מסוים, האובייקט מופנם, כך שהמרחב הפנטסטי הופך להיות מופשט, די לנו לזכור את האדם האהוב, כדי שנחוש רגועים יותר ונצליח לעשות שימוש במבנים שנוצרו כבר בתוכינו 

אם עד שלב זה, הדמות המשמעותית, הייתה זו שצריכה לספק לנו את ההכלה, כאשר רגש מסוים היה בלתי ניתן להכלה, או אחיזה, כאשר לא הצלחנו ללכת לבד או לשמור על הגבולות או שיקוף מראה, שדרך עיניה של הדמות המשמעותית נראה איך אנחנו נראים, עם התוספת המיוחדת של ההתלהבות והאהבה אלינו. 

בשלב שבו ההפנמה מוצלחת, הרי שהאדם חווה הטמרה, הוא מוצא מתוכו את הכוחות - להכיל את עצמו, לאחוז את עצמו ומפתח עיינים ואוזניים שיאפשרו לו לראות את עצמו ולהעריך את עצמו - לדעת שהוא טוב.  

על הבסיס של כל זה, נוצרת ההזדמנות להיות חלק בעולם, דרך אותה דמות משמעותית. 

אולם, מה קורה, כאשר יום בהיר אחד, היא נעלמת בבת אחת?

אמא טבעה בים. 

מאותו הרגע, כבר אין יותר את מי לשתף ברגשות המשמעותיים ביותר. 

אין יותר מי שיחזיק את היד ויעצור אותנו כאשר אנחנו סוטים מהדרך.

אין יותר מי שיתבונן בנו ויתפעל ממה שאנחנו עושים.

התהליך שפרויד נתן לו את המונח - דה-קתקסיס, מהווה התרוקנות של אנרגיה.

בתוכנו הוצר ריק. אין יותר אפשרות לחזור לאותה תחנת דלק ולהתמלא. 

כך, רגע לפני גיל 10, אני מוצא את עצמי בלי אותה דמות, שאליה הייתי כל כך מחובר. 

בלי אותה השמירה, שגוננה עלי כל כך הרבה פעמים. 

בלי שיתלהב מכל דבר שהילד הזה עושה, כאילו הוא הכי מוכשר בעולם, הכי טוב בעולם והכי אהוב...

הרגע הזה, הוא קשה מאוד. 

ייקח לי שנים עד שאני אוכל לכתוב את השורות האלו.

עד שאני אהיה מסוגל להרגיש את העצב הזה. 

היום, 47 שנים אחרי אותו הרגע, אנחנו עורכים פעם ראשונה טקס אזכרה משותף. 

בתור ילד, הצלחתי לעצור את הבכי, להיות גיבור.
הקשבתי לאבא, שאמר שאין מה להסתכל לאחור, כי זה כבר לא יחזור, המתים מתים והחיים צריכים להמשיך לחיות... 

גם סבתא יעל, די חיזקה את התפיסה הזו, אין מה לבכות על מה שאין...

היום, 47 שנים אחרי, אני יודע שאני כבר מספיק חזק,
שלא אתרסק אם אפגוש את הרגש הכואב הזה. 

בעוד מספר שעות נעמוד ליד הקבר. עצוב. כואב. 

אבל, אני יכול לספר לך אמא, שאני כבר ילד גדול, עוד רגע אפילו אהיה סבא ואולי את לא כאן, אבל כשאני רואה את הבנות שלי, אני יודע שלנכדים שלי יהיו אימהות שקיבלו את היכולת המופלאה הזו. 

בצילום: 

ביקור בבית הקברות - רכיבה מעמיעד