או שאתה One kru או שאתה האויב של One kru
השנה 2020, מסלולי הלימודים שאותם ריכזתי כבר נסגרו מזה זמן, רוב המסלולים בישראל שבעבר היו ללימודי תעודה הפכו למסלולים לתואר שני.
הניסיון שלנו להפוך את המסלולים שאותם ריכזתי למסלולי תואר שני, לא עלה יפה, במכללה ירושלים לאחר שנה של עבודה על התוכנית, יחד עם שני שותפים, הוצאנו חוברת עבה ורצינית, אבל לאחר שנה קיבלנו 7 עמודים של רג'קטים, שהמשמעות שלהם בעיני המכללה היתה הרבה מאוד כסף.
המעמד היה מכובד, הם העמידו בפני את העובדות, בין היתר, זכיתי אמנם לכבוד שהם ביקשו להכיר בי כבעל מוניטין בתחומי, במכתב רשמי למל"ג, אלא שוועדת המל"ג אמנם קיבלה את הבקשה, אבל גם ציינה, כי היות שאין לי דוקטורט ואין פרסומים לא תהיה לי אפשרות לעמוד בראש התוכנית והתואר מרכז, שאותו ציינו לא כתוב במתווה.
ההערות ברובם נגעו לסגל. המל"ג קבע שהדרישה היא שהסגל יהיה של דוקטורים, שרק בודדים יהיו בעלי "מוניטין בתחומם" ולמרות שהיו לי שלושה דוקטוריות בסגל שהגשתי ופרופ' שהוספנו לפחות על הנייר כל אחד מהצוות שלי נדרש לעוד תהליך ארוך של הוכחות כדי להיות זכאי לעמוד בדרישות.
ההערות שהופנו אלי, הובילו אותי מיד להתחיל במשימה, להתחיל לפרסם מאמרים אקדמיים.
אבל, במקביל לסגירת שני המסלולים שאחד מהם ריכזתי את המגמה של האומנות ובשני עמדתי בראשו, היתה פנייה של משהי שעד אז לא הכרתי בשם היילי רוזנבלום, היא קיבלה אישור לפתוח מסלול תעודה במכללה האקדמית בוינגייט.
בתחילה זה היה נשמע לי סוג של שתי דלתות נסגרות ונפתחת אחת חדשה ואולי מי יודע, אפילו תהיה טובה יותר...
כבר כשנפתח המסלול הנושא של המעבר לתואר שני עמד על הפרק, היה אז נסיון להסדרה בחוק.
אבל, בשונה ממני, נראה שאת היילי לא מפחידים המחוקקים והפקידים, היא שאלה אותי אם יש בעיה חוקית לפתוח, אמרתי לה שאין חוק, אז לא יכולה להיות בעיה חוקית, אבל צריך לדעת שיש הרבה חוסר וודאות, לא ברור מה יקרה אם פתאום יצליחו לחוקק חוק.
תהליך החקיקה אמנם נפל בסוף שנת 2011, אבל התנעה של מספר תהליכים כבר קרתה, הראשון היה שהמל"ג כבר הוציא מתווים של הכשרה בתואר שני ולאחר מאבק ממושך בוועדה בכנסת, הגענו לפיתרון בנוגע לתלמידי התעודה, הם הבהירו שצריך לעשות זאת בהדרגתיות, לכן יתנו לנו 5 שנים מיום שיעבור החוק עד שנעבור כולנו למתווה של תואר שני, לכן במשך השנים האלו, יהיה גם מסלול להשלמה לתואר השני, כלומר תלמידים שלמדו בלימודי התעודה, יוכלו במסלול מקוצר להשלים מספר קורסים ולקבל תואר שני. אלא שכאשר המל"ג כתב את המתווה הוא גם הוסיף סעיף לפיו התלמידים שיתקבלו למסלול יתקבלו בתנאי שסיימו לימודים עד יולי 2018. זאת על פי ההבנה שבזמן זה, כולם כבר יהיו מחויבים להחליט אם לסגור או לפתוח תואר שני, היות שהחוק כבר יהיה בתוקף.
אולם, היות שהחוק לא עבר, נראה שהדברים נשארו פתוחים, היות שמשרד הבריאות השאיר את ההנחיות שלו על כנן וחוזר המנכ"ל האחרון שלו קבע שמסלולי תעודה הם לגיטימיים.
אז למרות שהחוק עצמו לא עבר, הרי שהרוב כבר הפכו למסלולי תואר שני, הם אף הקימו גוף שקראו לו "הוועדה המקצועית העליונה", גוף שבדרך כלל מוקם על ידי המדינה לאחר שמחוקק חוק, אבל הם החליטו לעשות מעשה ולהתנהל כאילו החוק עבר...
הם הקימו את אותו השבט המאוחד, אליו התייחסתי בכותרת הפרק One Cru לכאורה, גוף שייצג את כל המטפלים באומנויות במידה ושוב נלך לכנסת וננסה לחוקק חוק, הם רוצים להכין את הכל, כך שהמחוקק רק יצטרך לעשות העתק הדבק למה שהם יקבעו.
ישבו באותו הצוות אנשים מרכזיים בתחום, נציגים מכל המסלולים של התעודה, והם החליטו שימשיכו להזיז את העניינים מלמטה, לא ימתינו למחוקק, בין היתר ההצלחה הראשונה שלהם היתה להעביר בתוך משרד החינוך חוזר מנכ"ל שמי שלא סיים לימודי תעודה לפני יולי 2018 כבר לא יוכל לעבוד במשרד החינוך ללא תואר שני, ובמקביל גם הוציאו הודעה שלא יוכלו להתקבל לאיגוד.
באותה העת, פנו אלי מספר תלמידות, שאעזור להן כי לא מקבלים אותן בי.ה.ת בגלל שלמדו במסלול לתעודה. הבהרתי שאני חבר י.ה.ת, הייתי עד אז ברוב האסיפות ולא זכור לי שדבר כזה עבר אסיפה, לכן אני משוכנע שזו טעות. קראתי תחילה את כל הפרוטוקולים כדי להיות בטוח וכשזה לא עבד, ניסיתי לעזור להן, פניתי לחנה שרברין, שעד לא מזמן היתה סגנית יו"ר הארגון והכירה אותי אישית, ביקשתי שתעזור לנו.
היא הבהירה שגם היא לא זוכרת כזו החלטה, אבל תעביר את הנושא ליו"ר...
מעולם לא קיבלנו תשובה, עברה יותר משנה ופתאום, בימים האחרונים התקיימה אסיפה של האיגוד, והועברה החלטה של י.ה.ת האיגוד של המטפלי באמנויות, אודות שינוי התקנון של האיגוד, כך שמטפלים שסיימו לימודים אחרי 2018 במסלול שאיננו מסלול לתואר שני, לא יהיו זכאים להצטרף לאיגוד.
במילים אחרות, הוציאו אותנו מהשבט המאוחד...
ההחלטה כמובן גרמה לרעש כבד בקרב התלמידים של מסלולי התעודה שרצו לראות את עצמם כחלק מהשבט המאוחד.
העברתי את המסרים למנהלים של המסלול, מיד ברגע שנשמעה הידיעה, נשמעו קריאות המלחמה,
אני מבין לחלוטין את החשש של הסטודנטים והבוגרים ולא ממש יודע איך לנהוג, הרי כבר מספר פעמים השתתפתי בסגירה של מסלולים, כי הלכנו על הדרך הבטוחה, זה התחיל באורנים שם בנינו צוות שהיה אמור להיות בעתיד צוות של הכשרה בתרפיה באמנות, אולם מרגע שגילו שעומדים לחוקק חוק שידרוש תואר שני, החליטו שאין סיבה להשקיע כל כך הרבה במשהו לא בטוח ולאחר תקופה ארוכה של הכנות וגיבוש הצוות, הוחלט לסגור את התוכנית לפני שנולדה, המשיך בשתי התוכניות שסגרתי עם פרסמו של המתווה החדש של המל"ג, האם עכשיו נסגור גם את היעד המבוצר האחרון.
למזלי, אני לא זה שעומד בחזית, הפעם ישנה מלכה אדומה, אחת שלא חוששת ממלחמות, היא כבר הניפה את הדגל והחליטה שהיא פותחת אגודה חדשה שם יקבלו את כל מי שסיים את מסלולי התעודה, לא רק של הטיפול באמנות, אלא מקצועות הטיפול והשיקום.
קצת קשה להאמין, אבל המאבק הזה התחיל כבר כשסיימתי את לימודי, אז בשנת 1995 בוצע ניסיון החקיקה הראשון וכבר אז נאבקנו שיכירו בלימודי התעודה שלנו, כחלק מהלימודים שהשלמנו לתואר שני, אחר כך בכל שלב בסולם הדרגות.
החוק ההוא היה מאוד גולמי, זה ישבו יחד נציגי האיגוד ומשרד הבריאות וניסו להגדיר חוק, אלא שבאותה תקופה ראש הממשלה אריאל שרון, עבר אירוע מוחי, שהוביל לפיזורה של הכנסת ולכן החקיקה הופסקה וכבר לא היה מי שימשיך בממשלה הבאה.
היה נראה שהחוק כבר לא יחוקק לעולם, כי משרד הבריאות הצליח להסתדר עם חוזרי מנכ"ל שלפיהם קבע מי יהיה מטפל באמנות והתחיל להנפיק תעודות הכרה במעמד. משרד הבריאות הבהירו אז לי.ה.ת שהם היחידים שרשאים להסדיר ולפקח על הנושא ולכן האיגוד הפסיק לטפל בנושא המעמד, מלמד דרגה אחת ששמר לעצמו - דרגת מדריך. כל יתר הדרגות בוטלו.
עד אותם ימים, היתה דרגה שכונה "מן המניין", אשר היתה הבסיס לאישור להתחיל לטפל באופן עצמאי. שלב זה דרש אז שיהיו די שעות של טיפול באמנות תחת הדרכה ואז הכנה של הצגת מקרה של טפול עליה נבחנו לפני שלושה שופטים.
מיד עם תום לימודי זכיתי לעבודה במקום טוב מאוד שאפשר לי תוך זמן יחסית קצר לצבור את השעות, זה היה במיטב, התחנה לטיפול של הקיבוצים בקרית שמונה, באותה התקופה עדיין לא היתה הפרטה, הקיבוץ מימן טיפולים ולכן התחנה היתה מקום שוקק חיים, בשנה הראשונה קיבלתי חדר שנבנה לתרפיה באמנות עם הקמת המבנה החדש, היה שם ממש כל מה שמטפל יכול לבקש לעצמו, חדר עם כיור, לוח סלוטקס, וחלון ענק שמשקיף לחרמון ואפילו מראה חד כיוונית, שם רק זמן קודם לכן, ישבתי מבחוץ להתבונן כיצד נראה טיפול באומנות בפעם הראשונה.
המקום עצמו היה מוצלח מאוד, היו אז המון פניות של מטופלים לטיפול באמנות, היו לי 7 מטופלים ובשנה השנייה כבר היו לי 15 מטופלים פרטניים, באותם שנתיים צברתי וותק, אספתי שעות והרבה מאוד הדרכות, למזלי, המקום סיפק לי כל הדרכה שרק רציתי, היה יום בשבוע שכולו היה הדרכות, זכיתי לעבור הדרכות עם טובי המטפלים, השתתפתי גם בקבוצות הדרכה שהעמיקו בגישות שונות, שנה אחת עם חנה מרום שלימדה אותנו את שפת ה T-A של אריך ברן, היא עצמה אם הבנתי נכון היתה מתלמידותיו בצעירותה, אז היתה כבר מבוגרת מאוד, ובשנה השנייה הדרכה עם פסיכואנליטיקאי שחשף בפנינו את ההתפתחויות בפסיכואנליזה שהובילו ממש באותם ימים להיווסדה של גישה חדשה, הגישה ההתייחסותית, אליה לא נחשפתי עד אז.
וכמטפלים באומנויות, הצלחנו לגייס לנו את פרופ' מולי להד להדרכה הקבוצתית.
אלא שלאשתי היו חלומות אחרים ואני בעקבותיה, באותם ימים היא החליטה שהיא רוצה לצאת לשליחות,
לאחר שעברה את כל מסכת ההכנות, את קורס השליחים ועוד מהפכים שאולי סופרו בפרקים קודמים,
החלטתי, שאני מקפיא את העבודה, נפרד מהמטופלים ויוצא...
רגע לפני שיצאנו לחו"ל שלחתי את כל המסמכים בדואר ישראל לי.ה.ת, או כך לפחות הייתי משוכנע וחשבתי שכשאחזור מהשליחות ניתן יהיה להתכונן למבחן אודות תיאור המקרה שהכנתי.
להפתעתי, כאשר חזרתי, המסמכים לא נמצאו, אני כמובן לא שמרתי עותק ולא היה לי אז העוז או התבונה ויכולת הארגון, לפנות לכל אותם גורמים שחתמו לי על המסמכים שעברתי אצלם הדרכה, או שעבדתי אצלם.
המקום שהיה עמוס עד 0 מקום כשיצאתי, נראה די שומם עם חזרתי. המנהלת הודיע לי שהיא אומנם רושמת אותי שוב, אבל שהדברים השתנו, כעת כל אחד עובד על פי מספר הטיפולים ואין יותר משרה כפי שהיתה לי בעבר, לפי הפניות אתוגמל... היא כמובן היתה זו שמבצעת את האינטייקים ומחליטה מי המטפל שאליו תפנה.
לאחר שהבנתי שאין פניות, התחלתי לחפש מקום אחר, שלחתי הרבה קורות חיים, הייתי בכמה ראיונות מבטיחים, אבל במשך שלושה חודשים לא קיבלתי שום תשובה והיה ברור לי שאני צריך להתחיל לעבוד במקום שאצליח לצבור די שעות, כדי להשלים את המשימה ולהפוך להיות מטפל מן המניין...
במשך שנתיים במתי"א במשרה ושליש, בעבודה בשתי מתיאות שונות בו זמנית, כשאני חולש בתקופת השיא על חמישה בתי ספר שונים.
העיקר להצליח בזמן הקצר ביותר להשלים את מכסת השעות, כדי שאוכל לפתוח קליניקה.
כך לאחר שנתיים נוספות, הצלחתי בתהליך, הגעתי למשוכה המלחיצה ועברתי אותה. מיד עם קבלת האישור מהאיגוד, התקשרתי למשרד הבריאות על מנת לברר איך רושמים את עצמי כמטפל מן המניין. הופתעתי מאוד כשאמרו לי, שהם לא מבינים על מה אני מדבר, כי אצלם אני רשום כבר משנת 1996.
שאלתי – אבל אז הייתי רק מתמחה, עכשיו אני כבר בדרגת "מן המניין" מותר לי כבר לטפל באופן עצמאי, הנציגה אמרה לי שלא ממש יודעת על מה אני מדבר, אין להם דרגות אני כבר רשום וזה מספיק אין לה איפה לרשום שיש לי דרגה חדשה...
כך, בשנת 2001 פתחתי מכון שעמדתי בראשו בו בנוסף לטיפולים הפרטניים, קיבלתי גם מספר פרויקטים רחבים שבהם העסקתי גם מטפלים נוספים.
לאחר מספר שנים, פנו עם הצעה מאוד מפתה – עומדים לפתוח מסלול לתרפיה באמנות בתל-חי, ומי שהייתה אמורה לעמוד בראש התוכנית, ד"ר שרון שניר, פנתה אלי שאצטרף לסגל התוכנית.
התרגשתי מאוד מההצעה ועשיתי ימים כלילות לקדם את התוכנית, כתבתי סילבוסים לשלושה קורסים חדשים, את הראשון שבהם כבר הייתי אמור ללמד בשנה הראשונה ולצורך הכנתו אפילו השלמתי לראשונה קריאה של ספר באנגלית, משימה שעבורי באותם ימים הייתה סיזיפית למדי.
בשנה הראשונה לא הצלחנו לגייס די מועמדים ולפיכך, הפתיחה נדחתה בשנה. שניר שהייתה עסוקה מאוד במחקר באותם ימים, שמחה שאני לוקח על עצמי את כל הדברים הטכניים, כמו למשל לעשות יחסי ציבור למסלול, התראיינתי לרדיו, לעיתונות ואפילו הקרנתי סרט שלי בסינמטק על מנת לקדם את יחסי הציבור.
כאן לראשונה חוויתי את השבטיות בתחום שלנו, פתאום באופן מוזר מאוד, המראיין שהתקשר אלי, קטע את השיחה לאחר מספר משפטים אמר לי תודה, יש לו מספיק ואם יצטרך לדעת עוד, הוא יתקשר אלי.
הייתי די מפותע, אשתי גם כן היתה כתבת באותה תקופה והסטנדרטים שלה לימדו אותי שלקראת כל כתבה היא עושה עבודה הרבה יותר מעמיקה.
אין צורך לספר, עד כמה הופתעתי לרעה, כאשר הכתבה יצאה לדפוס והכותרת הייתה משהו בסגנון של "האם הסטודנטים בתל-חי יודעים שהם עומדים ללמוד מקצוע שכנראה לא יוכר" ?
הייתי די המום, הכתב המיוחד גם טעה ורשם אותי כמנהל המסלול, מה שכמובן מעולם לא אמרתי לו.
לא הבנתי, למה כל מה ששאל אותי היה על החוק והנהלים, למה לא התעניין במה שאנחנו רוצים ללמד? בקורסים שאני עובד על כתיבתם ?
עברו עוד ימים רבים, עד שהבחנתי שיש שבט אחר שנלחם בנו, שבעיניו אנחנו האויבים...
באותם ימים, מי שהייתה המנהלת קיבלה החלטה לאור הבעיה הזו שהמסלול לא עומד להיות של תואר שני אלא רק לתעודה, שהיא לא לוקחת על עצמה את הניהול והתבקשה למצוא לעצמה מחליפה. המחליפה החדשה כבר מהרגע הראשון ראתה בי סוג של משהו שחותר תחתיה, כי היא ראתה שכתוב בעיתון שאני מנהל התוכנית ומה עוד שיש עוד הקרנה בסינמטק של סרט שלי, שיש כוונה לקדם כדי לקדם את המסלול. היא הבהירה לי שהיא לא רואה באותה צורה כמוני את הנושא של הפרסום ויחסי הציבור ומרגע זה, לא התבקשתי יותר לעזור בשום דבר שקשור בניהול המסלול...
הצעד הראשון בצמצום המקום שלי בסגל המסלול, תפס תאוצה כאשר לקראת השנה השנייה כאשר המנהלת החדשה בנתה את התוכנית, גיליתי להפתעתי שאני לא מלמד את קורס הפרקטיקום, הקורס המרכזי שמלווה את העבודה המעשית, אשר את הסילבוס שלו הכנתי שנתיים קודם לכן. לשאלתי, איך זה שמביאים מרצה מרחוק בזמן שאני כאן בגליל העליון וזוכה באותה העת לאהדה רבה של התלמידים, נעניתי שהיות שאין לי דרגת מדריך בי.ה.ת, אז אני לא יכול ללמד פרקטיקום.
מיד נרתמתי לעבודה, פניתי לאיגוד לבדוק אם אני רשאי להתחיל את התהליך, כמובן שאת ההדרכות הקודמות שעשיתי כחלק מהפרויקטים שעליהם הייתי אמון מעולם לא רשמתי והם לא נחשבו לי בוותק לצורך ההתמחות בהדרכה ולכן כבר באותה שנה התחלתי להדריך שני מודרכים וקיבלתי הדרכה על הדרכה ולקראת השנה השנייה השלמתי את 50 השעות שנדרשו בהדרכה על הדרכה, כשאני הולך למדריכה בכירה שלימים אני מגלה שהיא גם סגנית של יו"ר י.ה.ת.
באורך פלאי כמעט, כאשר הגשתי את כל המסמכים לאישור האיגוד לקבלת דרגת "מדריך", נאמר לי שמשהו ערער על הדרגה שלי, כי הייתי רק בהדרכה של מדריכה אחת והייתי צריך לעבור דרך שני מדריכים בהדרכה על הדרכה.
המדריכה בעצמה הייתה מופתעת ביותר מהאירוע. היא הייתה בהנהלה ולא ידעה שיש כזה חוק.
אבל, לא הרפיתי, התחלתי שנה נוספת של הדרכה עם מדריכה בכירה אחרת, אבל לאחר זמן מה, התבקשתי להעביר למשהו את התקנון של האיגוד, התבוננתי בתקנון ולא מצאתי שכתוב שצריך לעבור הדרכה על הדרכה על ידי שני מדריכים שונים. שלחתי למוטי מקמורי, שבאותה העת עדיין לא כעס עלי במיוחד את המסמך ובמהרה, הוא התנצל והעביר לי את המסר, שההחלטה הזו התקבלה בהנהלה אבל זה לא שינה את התקנון, כי כדי לשנות את התקנון צריך להעביר אסיפה.
הוא אפילו הבטיח שהרישום שלי כמדריך יוקדם לתאריך המקורי, שבו הגשתי את המסמכים.
באותם ימים נפתח מסלול נוסף להכשרת מטפלים באומנויות במכללה ירושלים, שם אחד הקולגות שלי, הזמין אותי להעביר יחד אינטנסיב הקורס היה מוצלח במיוחד, עד כדי כך שהתלמידות שלחו מכתב להנהלה שהן רוצות שיצרפו אותי להוראה במסלול.
המחמאה הייתה גדולה, לא יכולתי שלא לנסוע כל שבוע לירושלים ולהיכנס לאותה מכללה שהפכה להיות בית חם עבורי.
מסתבר שבאותם ימים, היה גם מרצה אחר שהיה אמור ללמד שם, מוטי מקמורי, אשר היה גם יו"ר האיגוד.
באותה תקופה הקשר ביננו היה טוב, הוא הסכים אפילו לשמש כיועץ בקהילה שניהלתי באותם ימים ברשת בשם "תרפיה באמנות" של NRG.
היחסים ביננו התחילו להשתבש כשפעם אחת בדיון ביננו הבהרתי לו, שאני לא חושב שצריך להפוך את המסלולים למסלולי תואר שני. הוא החזיק בדעה שונה והסביר לי אותה בצורה רגועה ומנומקת.
זה הפתיע היות שסיפר לי על הכשרתו, הוא הגדיר את ההכשרה המרכזית שלו – כ"שוליה של פרץ הסה", שהיה גם המורה שלי, והוא הבהיר שכך הוא למד לטפל ורק אחר כך גם השלים לימודים פורמאליים.
הפער הקטן ביננו שהתחיל בכך שאני הסכמתי ללמד בתוכנית החרדית, שעדיין לא קיבלה את האישור של האיגוד
והסירוב שלי להסכים לגישה לפיה צריך שכולם יעברו להכשיר במסגרת תואר שני, הוציא אותי מהשבט.
מאותו הרגע, קלטתי שאני מייצג את האחרים, את אלו שלא נכללו ברשימה. אלו שלא שייכים לשבט האחד.
באותם ימים, השתתפתי בתוכנית טלוויזיה "אמא מחליפה".
ההשתתפות עבורי הייתה שיעור אדיר וחשבתי שהי תשרת אותי גם בתחום יחסי הציבור.
אלא שבתל חי, שם כבר נעזרו בי בעבר, לא רק שלא ביקשו לעשות שימוש בקשרי עם התקשורת, אלא הוצאה באורך פלא הנחיה לכל המרצים של כללי האתיקה לסגל בתוכנית לתרפיה באמנות. אחד הסעיפים היה – "המורה לא ישתתף בתוכנית ריאלטי בטלוויזיה", הייתי המום.
איזו עבירה אתית עשיתי בדיוק בהשתתפות שלי בתוכנית ?
הפתעה מסוג אחר המתינה לי במכללה ירושלים, לא ידעתי אם התלמידות יודעות, שהרי המכללה חרדית וחשבתי שצריך לשמור על זה בסוד. הופתעתי מאוד כשראש התכנית ד"ר רושי סקולניק קראה לי לשיחה, היא הבהירה לי שקיבלה פניה של ההנהלה הבכירה שהיא צריכה להדיח אותי מהוראה, כי שמעו שהשתתפתי בתוכנית טלוויזיה שאיננה מוסרית.
הייתי מוטרד מאוד. אבל ד"ר סקולניק המשיכה מיד. כמובן שאתה כבר מכיר אותי, אני לא מוותרת עליך כל כך מהר. מה שהייתי רוצה, זה שתביא לי דיסק שאוכל לצפות במחשב בתוכנית, כי כמובן שאין לנו טלוויזיה בבית, על מנת שאבחן בעצמי.
בדאגה רבה הבאתי לה את הדיסק, לאחר שבוע, היא קראה לי שוב לשיחה. יש לי מספר שאלות אליך: איך זה היה כשהיא ישנה אצלך ? האם אתם... עצרתי אותה מיד – בכל העת הייתה איתה מפיקה צמודה והייתה הנחיה ברורה שאין "ייחוד".
המנהלת האמיצה נעמדה מול ההנהלה הבכירה, סיפרה להם על הבדיקה שעשתה והבהירה, לא רק שאני חושבת שאין שום דבר מוסרי במה שהוא עשה, אלא שמהתבוננות בתוכנית, אני משוכנעת עוד יותר שהוא אדם מתאים וראוי.
בזכותה הפירגון שלה הפכתי לימים גם ליועץ האקדמי של המסלול וגם למרכז של מגמת התרפיה באמנות.
אבל במכללת תל-חי מנגד, נראה שהליכי המשפט התבצעו בלעדי... משנה לשנה הנוכחות שלי שם הצטמצמה כל כך, עד שכפי שוויניקוט אומר, הצלחתי לעבור דרך הסדק החוצה מבלי שהרגישו.
בשלב שהפכתי למרכז התוכנית גיליתי בעיה גדולה, שבחלק מהמוסדות לא מקבלים את הבוגרים שלנו, פניתי לאותן נציגים לבדוק מה הבעיה.
מאחרי הקלעים שמעתי שמועות, הבנתי שיש כאלו שאומרים דברים שונים על המסלול, אבל כשפניתי לנציגים, הם הבהירו, שישנו מסמך שבו מופיעות רשימת המוסדות הלגיטימיים והמכללה ירושלים לא בתוכה.
פניתי לאחד המנהלים ד"ר יצחק הגר, שחזר אלי עם תשובה – שהצליח לקבוע ישיבה במשרד הבריאות ולסדר את העניינים...
תוך זמן קצר הוכן חוזר מנכ"ל מתוקן שביטל את הרשימה וקבע כללים, חוזר המנכ"ל משנת 2010, הבהיר באופן חד משמעי שגם מסלול התעודה הם לגיטימיים במידה ועומדים בכללים שנקבעו בתוכו.
בו בעת, התחילו תהליכי ההסדרה גם בכנסת, המכללה ירושלים, שראו בי כמי שמבין ומקושר, מינו אותי ליועץ האקדמי של התוכנית, יחד עם ראש התוכנית מנחם פדר, יצגנו את התוכנית בדיונים של הוועדה בכנסת.
הופתעתי מאוד, כאשר בפגישה הראשונה של הוועדה, הצגנו את עצמנו ואחד המשתתפים, שבטעות חשבתי אותו לאדם אחר נחמד שבעבר היה לנו קשר, אמר : "אז אתה אלון האס, אויב המדינה".
היות שחשבתי שהוא אותו ד"ר נחמד שהכרתי בעבר, קצת התבלבלתי, כי קלטתי שהוא לא צוחק איתי.
עבר עוד זמן מה, עד שאחד הקולגות שלי, אפילו הסביר לי שאני צריך להיזהר מאוד, כי הם חושבים איך לתקוף אותי, כי אני מאיים עליהם...מכינים תביעה משפטית נגדי... לא ממש הצלחתי להבין איך אוניברסיטה רואה בי איום, מה הדבר הנורא שעשיתי ?
לקח לי זמן להבין שבין היתר, העובדה שהייתי שייך באותו הרגע לשבט אחר, לחרדים, ואני עוזר להם מסמל אותי כמי שעושה בעיות, כי הרי ה"חרדים" הם אלו שמתנגדים שיהיה חוק שיגדיר שרק מי שיש לו תואר שני יוכל לטפל.
ממש באותם ימים, התקיימה ישיבה של הנהלת המכללה ירושלים. הם ביקשו להבין את הנושא לעומק, להפתעתי, קיבלו החלטה חד משמעית – הם רוצים שנתמוך בהעברת החוק שידרוש תואר שני בתרפיה באמנות ובמקביל נתחיל לעבוד על הצעה להפוך את המסלול שלנו לתואר שני ואפילו תקצבו את הנושא.
היינו שלושה, ראש התוכנית להכשרת מטפלים באומנויות, יועצת אקדמית חיצונית ואני כיועץ האקדמי של התוכנית.
לימים השקענו הרבה מאוד שעות עבודה בנושא, הכנו חוברת מרשימה עם תוכנית לימודים של שלוש שנים, כולל סילבוסים מלאים, רשימה של כל קורות החיים של המרצים בתוכנית וכל ההוכחות על הסדרה של התוכנית, אפילו ברמה של איזה כתבי עת יהיו בספריה.
באותו הזמן המשיכו גם דיוני הוועדה.
בכל אותו הזמן האוירה נגדנו הייתה חד משמעית. מה שהקולגות שלנו בוועדה לא ידעו, היה שאנחנו ממש באותו הצד, אבל הם ממש לא האמינו לנו ולכן גם לא שיתפו אותנו בדיונים המקדימים לפני הוועדה.
אלא שבאותה תקופה, אנחנו היינו בין הבודדים שיצא להם להיפגש באופן לא פורמאלי עם כל הגורמים שמובילים את התהליך.
אחד הרגעים המשעשעים, היו כאשר לקראת הישיבה הבאה בכנסת, הגענו מוקדם יותר כדי לשבת עם נציגי משרד הבריאות, לרבות סגן השר, היות שהבנו שי.ה.ת והקולגות מהמכללות האחרות לא שיתפו אותנו בישיבות ההכנה.
באנו תחילה אל העוזר הפרלמנטרי של חבר הכנסת שהשתתף בוועדה,הוא שאל אם נרצה לשוחח תחילה עם הסגן השר. כמובן ששמחנו על ההזמנה, תחילה נפגשנו עם חבר הכנסת מקלב, שהעמיק בלימוד של הנושא כמו תלמיד חכם ואחר כך הוכנסנו לחדרו של סגן השר ליצמן, אשר בפועל שימש כשר הבריאות.
לקראת אותה פגישה כבר ידעתי די טוב מה הם הלכי הרוח.
כשיצאנו מחדרו של סגן השר, השתדלנית הפוליטית שהאיגוד שכר ואני בין אלו ששלמו את משכורתה ראתה אותנו בהפתעה – "איך לא אמרתם לנו שיש לכם פגישה כזו חשובה ?" אני לרגע רציתי להזמין אותה, סוף סוף היא מתייחסת אלי, אבל השתדלן הפוליטי של המכללה הבהיר לי שהיא לא מהשבט שלנו...
והיות שהם לא משתפים אותנו, גם אנחנו לא אמורים לשתף אותם וביקש שאשמור על שתיקה.
כך בעודנו במפגש מס' 15 של הוועדה, אנחנו היינו בין הבודדים שלא ממש הופתעו כשרגע לפני שנסגרה ההצעה לקריאה שנייה שלישית בכנסת, הגיע מנכ"ל משרד הבריאות והודיע שלצערו הוא לא יכול לתמוך בהצעה.
כולם היו נרגשים, איך הוא עושה את זה, ישבנו כל כך הרבה ! כמעט הכול כבר סגור...
הנציגים של המוסדות הקימו בעקבות הכישלון ועדה אותה כינו "הוועדה העליונה להסדרת מקצועות הטיפול באומנויות", הם החליטו להקים שבט אחד, שייצג את כל התוכניות כדי שנוכל יחד להניע מהלך שיסדיר את המקצוע.
למפגש הראשון שוב לא הוזמנתי, אבל ידעתי עליו, שמעתי גם מה היה בו.
זה היה לקראת אסיפה של י.ה.ת, באסיפה בין היתר הוצגו הסברים מטעים לגבי מצב החקיקה. אנחנו כבר קיבלנו הודעה חד משמעית לגבי כשלון החקיקה ואף הבהרה שלא ניתן יהיה להמשיך בעתיד לחוקק את אותו החוק, כי הניסיון החל בכנסת קודמת ואין אפשרות להמשיך לאחר שכנסת התפזרה לפי עקרון הרציפות.
אבל באסיפת האיגוד נאמרו דברים אחרים...
כמה מהמטפלות שידעו שאני בעניינים, נגשו אלי בהפסקה, שאלו אותי – האם זה נכון ? האם עומד להעלות מחדש את החוק ? האם בקרוב יהיה חוזר מנכ"ל מחודש, שיגדיר שרק מי שיש לו תואר שני רשאי לטפל ?
מיד הרמתי טלפון לנציגים שלי שנמצאים במקומות החשובים, שאלתי לגבי זה, האם פספסתי משהו, הנציג הרים טלפון ליועצת המשפטית של המשרד שאמרה: "אם היה חוק כזה, או חוזר מנכ"ל חדש, אני הייתי זו שמנסחת אותו, אז למיטב ידיעתי אין שום דבר כזה.".
חזרתי למטפלות שפנו אלי ואמרתי להן, שאין שום שינוי, לא חוק ולא חוזר מנכ"ל, לא ברור לי למה נאמרו הדברים האלו... (טוב אולי השתמשתי בביטוי קצת יותר פוגעני כלפי זו שאמרה את הדברים) וכנראה שהחליטו שאם לא מצליחים בדרך של חקיקה, אולי אפשר להפיץ את זה בדרך של הפצת שמועות.
שוב, הפכתי לאויב מס 1...
איך אתה אומר כאלו דברים ?!
בשיחת טלפון ארוכה עם מי שהייתה אז יו"ר י.ה.ת התנצלתי שאולי הייתי קצת בוטה והסברתי לה את כל הדברים. במהלך השיחה רוח הדברים השתנתה מאוד, היא הבהירה שלא הייתה לה שום כוונה נגדנו ואפילו ביקשה ממני להצטרף לוועדה שהם הקימו כדי לשתף כוחות, הבהירה שתזמין אותי כמשקיף.
כאן, נפגשתי שוב עם הנציגים של מרבית המסלולים, הפעם כאילו לרגע אני חבר בשבט האחד, כולל נציגי המסלולים החזקים, אלו שיש להם סיכוי טוב שיהיה להם תואר שני בהמשך.
בישיבה הם חזרו שוב ושוב שהם מייצגים הפעם את כולם, שאם כולנו נהיה יחד, אז יש לנו סיכוי לעשות שינוי.
בתמימות, אמרתי, כשאתם אומרים כולם, למי אתם מתכוונים ?
כי אני יושב כאן רק על תקן של משקיף שהיו"ר הזמינה, לא על תקן נציג התוכנית של התעודה שאני מרכז ומסלולי התעודה האחרים כלל לא הוזמנו.
היה ניסיון לבטל את דברי, אבל לאחר התעקשות שלי, הובהר – אם כך, אז לפגישה הבאה נזמין גם אותם, לפחות את אלו שעומדים בחוזרי המנכ"ל של משרד הבריאות.
כך כאשר בפגישה הבאה הגיעו גם נציגת המכללה האקדמית בווינגייט ונציג מכללת ביטוי, התחילו להבין שהשבט המאוחד שלנו בעצם לא כל כך מאוחד.
קצת הזכיר לי את המשל על הזאבים והכבשה שמצביעים האם לאכול את הכבשה...
כי רוב רובם של המשתתפים היו בדעה ברורה שיש לסגור את התוכניות של התעודה.
אני העברתי באותם ימים את המסר להנהלה שלי במכללה ירושלים, אשר החליטו על סגירה וניסיון לפתוח בעתיד תואר שני. נציגי המסלולים האחרים של התעודה מאותה הפגישה, עד היום שורדים שוב ושוב את המתקפות של השמועות שכבר אסור למטפלים בוגרי מסלולי תעודה לטפל, שעוד רגע "משלימים את החקיקה".
בסדרת טלוויזיה ה – 100, כל השבטים שעל כדור הארץ 100 שנה אחרי ההכחדה ההמונית, מחליטים להתאחד.
לשבט החדש קוראים one crew, כל השבטים הם שבט אחד.
אבל ברגע שיש משהו מהם שחושב אחרת, שלא מוכן להישמע לקול השליטה, היא מיד מחריזה: "או שאתה one crew או שאתה האוייב של one crew !"
ואם אתה האויב, גורלך מר...
כך גם אני מרגיש כל פעם מחדש, כאשר לכאורה אנחנו מנסים להתאגד ולהתאחד ופתאום מחליטים החלטה כנגד קבוצה מסוימת, שנפגעת ואני מסרב לשתף פעולה עם ההקרבה.
לפני שנתיים הפיצו שלא מקבלים יותר את התלמידים של תוכניות התעודה לי.ה.ת, פניתי לגורמים הרשמיים ובסופו של דבר, לא קיבלתי שום תשובה.
הבהרתי שלמיטב זכרוני מהאירוע הקודם שבו ערערו על מעמדי כמדריך, אי אפשר לשנות את התקנון מבלי שהאסיפה תחליט על כך והיות שהייתי באסיפות וקראת את כל הפרוטוקולים, לא מצאתי שום מקום שבו התקבלה החלטה כזו.
אז, בשקט בשקט, התקיימה בצל הקורונה האסיפה האחרונה, שבה לכאורה באופן תקני הועברה הגזירה החדשה, בקרוב זה יהיה נכון, מי שלומד במסלול תעודה כבר לא יהיה רשאי להתקבל לאיגוד.
כמובן שחברי השבט הנבגד, מתכוננים כבר למלחמה הבאה, הם הכינו שוב נשקים, ישנן הצעות שעומדות על הפרק.
התבקשתי אפילו להעביר להם מסמכים כלשהם כדי להתכונן, אבל החלטתי שבמקום להכין כלי נשק, אשב לכתוב עוד פרק בספר שלי, שבו אתמקד בחוסר היכולת שלי להשלים עם העובדה ש"או שאתה השבט או שאתה האויב של השבט"!
בעבר, פעם מספר פעמים הצלחתי לאחות את השבטים, כך למשל בקיבוץ כשהקיבוץ היה חלוק ואני עמדתי במרכז.
שני הצדדים כעסו עלי, בצד האחד נדהמו שאני לא רואה איזה מושחתת ההנהלה הכלכלית ואני כל כך תמים ומהצד השני, העובדה שאני חבר של השבט האחר.
זכור לי במיוחד רגע שבו התיישבתי בשולחן בחדר האוכל שבו ישבו מנהיגי השבט הראשון ובהמשך הארוחה עברתי לשבת בשולחן עם השבט האחר. אחד החברים, אמר: "מה אתם נותנים לו לשבת כאן, זה גייס חמישי"!
אז כך, נראה שמה שבילדות אחת המורות התיחסה לחוסר common sense, החוש המשותף שמאפשר לאנשים להבין באמצעות אותו החוש לאיזה מחנה בין היתר הם שייכים, אכן הייתה לי בעיה להשתייך לשבטים השונים, ומי שקרא את הפרקים הקודמים, כבר הבין, שפשוט אין לי חוש כזה, אני מתקשה לזהות מי אני, מתקשה להבין שאני צריך לבחור צד, האם אנחנו איתם או נגדם ?
החרדים שכולם כל כך אוהבים לשנוא, היו הבית שאימץ אותי בחום בתחום המקצועי וגם שם נוכחתי בבגידה דומה, מי שהקים את המסלול הסתכסך עם ההנהלה ועזב, הקים מסלול מתחרה במכללה דתית ופנה אלי לעבור לנהל את התוכנית שהוא פתח.
הבהרתי, שאני מוכן, אבל רק בתנאי שזה לא יפגע במכללה – פניתי להנהלה שאלתי באופן הישיר ביותר, קיבלתי את רשותם ולראשונה, במקום ששני המסלולים יתחרו זה בזה, ריכזתי את שניהם ושני המסלולים הצליחו באותה שנה בצורה יוצאת דופן.
כך גם בקיבוץ, לקחתי אז על עצמי את הובלת "הגוף המוביל", במשך שנה שלמה ריכזתי גוף של 20 נציגים משני השבטים, והצלחנו לנסח את עשרת הדברות שלפיהם היו אמורים לקיים תהליך מושכל של שינוי.
עבדנו באופן שהחלטות מתקבלות רק בהסכמה.
הבנו שיותר חשוב ממה יוחלט זה איך יוחלט, שאנחנו נמשיך לחיות יחד גם אם יפריטו את הקיבוץ על תום וגם אם ישמרו אותו כקיבוץ תמיד.
אני מאמין, שבזכות אותה לקות ראשונית, שלא אפשרה לי לדעת מה החוש המשותף אומר, מי הם חברי השבט שלי, פתחתי סוג של חוש צדק שדומה למה שניטשה מכנה הצדק של האדם העליון.
נכון, שהיטלר קצת שיחק לנו במושג הזה, אבל עדיין אני מאמין, שישנו אותו חוש פנימי של צדק שנובע מתוכנו, שלא צריך עבורו להאזין לחוש המשותף, אלא להוריד את הווליום של ההמון ולהאזין לעצמינו פנימה.
כשאני רואה את התלמידים של המחזור המיוחד שאני מלמד במכללה האקדמית בוינגייט, אני מבין שאם לא הייתה התוכנית הזו, הם לא היו יכולים להעשות מטפלים ואם אנשים כמוהם לא יהיו מטפלים התחום שלנו יפסיד ובגדול.
צריך לזכור, שכל המסלולים של הפריפריה החברתית, גם המסלול החרדי, של המכללה ירושלים, גם השלוחה הערבית שהיתה במע'ר כבר נסגרו בעקבות הניסיונות להסדרת המקצוע כמקצוע שילמד בתואר שני.
העובדה שמסלולי התעודה המשיכו להתקיים במשך שלושים שנה, ונפתחו גם במגזר החרדי וגם במגזר הערבי, אפשרה לתחום שלנו לסגסג במקומות שכלל לא היו פתוחים לנושא.
אין לי ספק שאם הייתי נוהג אז על פי הכללים של השבט האחד, שמי שאיננו מהשבט האחד הוא האויב של השבט האחד, הייתי מפספס הרבה מאוד אנשים טובים ויקרים שהיום אני גאה לדעת שלקחתי חלק בהתפתחותם המקצועית.
שוב רגע עצוב מבחינתי.
מהרהר לעצמי שוב ושוב מה נכון עבורי ?
מה נכון עבורם ?
ומחליט שבמקום להשתתף במלחמה אשב לכתוב אודות המלחמות שהיו...
זה ניסיון שני, ארוך ומייגע, לא טוב. אבל אין לי זמן לעבוד עליו. אם בטעות קראתם אותו, סליחה...
השבמחק