השונות כמתנה כבדה

7.2.2007

לא פעם דובר ב"מתת הדיסלקציה" - אותה מתנה משונה.

אחת הדוגמאות הבולטות לממד רב ממדי כזה, היא מתנת השונות.

השנים הרבות של היותו שונה, הכינו אותו בפני קרבות שאחרים מזמן והיו מוותרים.

כך למשל, היום לאחר גיל 40 הילד העקשן, התרגל כל כך להיותו שונה, עד שהוא נהנה לזהות את האופן המופתע בו מתבוננים בו בסביבתו הקרובה והרחוקה, כאשר הוא נותר כמו חיזר בדעותיו.

במוחו הקודח של אלון, עולה רעיון – לתעד את הטיפול בתרפיה באמנות בצילום, להציג אותו מול העולם שיראו מה קורה שם בחדר הטיפולים.

מפעם לפעם, הוא פוגש באיש תקשורת ומעלה בפניו את הרעיון, רובם ככולם דוחים את הרעיון ומבהירים לו – אתה לא מכיר את העולם, אנחנו צריכים דברים "סקסיים" – אפשר לעשות סרט שישלב קטעים אבל לא ממש לצלם טיפול של ממש.

שוב ושוב הוא מעלה את הרעיון ושוב ושוב נדחה.

בתום מלחמת לבנון השנייה, כאשר בצירוף מקרים יוצא דופן הוא פוגש בשלושת ערוצי הטלוויזיה המובילים – הוא מנסה לגשש בכל אחד מהם, אבל כולם פה אחד מבהירים לו – זה פשוט לא יעבור.

ערוץ 10 מגדיל לעשות כאשר מאפשרים לו להדגים בשידור טיפול באחת המנחות הפופולריות סיגל שחמון.

ההדגמה כוללת שתי דקות שבהן הוא מציב בפניה תרגיל המצולם בשידור חי – בסך הכל 8 דקות מסך.

כולם מסבירים לו איזה צעד יוצא דופן זה, אבל הוא בשלו – זה עדיין לא קרוב למה שאני רוצה. זה נחמד, זה טוב ליחסי הציבור שלי אבל בין זה ובין מה שאני רוצה להדגים המרחק עדיין רב.

אז, כמו שניצח את הקריאה וגם את הכתיבה, הוא ממשיך גם במירוץ הנוכחי – שלוש וחצי שנים לאחר שמציע לראשונה, הוא מחליט שאם אף אחד לא משתכנע מההסבר, הוא ייצור זאת בעצמו, מארגן מספר חברים ויוצא ביוזמה – הוא הולך לצלם טיפול בתרפיה באמנות.

שבת שלימה מגיעים בזה אחר זה המטופלים, החבר צמוד למצלמה אחת, מצלמה שנייה מקובעת בחדר והם יוצאים עם הפיילוט לדרך.

ארבעה טיפולים מתועדים, שמונה שעות של צילום נשלחות לעריכה, התוצר הגולמי כבר בידיו.

במהרה הוא מתחיל לחפש אחר האנשים המתאימים לקדם את הרעיון – הוא הרי משוכנע שזה הדבר הבא, שהתוכנית שלו לא רק שתצליח אלא תהייה מפנה בתרבות הצפייה.

הצלם מנסה להסביר לו את אופייה של המדיה – הוא מתבונן בצלם בעת שהוא מסביר לו וחושב תחילה להניח לו לנפשו, אבל לא מתאפק ומחדיר בו את נאום הכאוס – את היכולת לשבור פארדיגמה: אתה לא מבין, כולכם שבויים באותה פרדיגמה, כולכם למדתם באותה אסכולה – אתם שבויים באמונה שטלוויזיה חייבת להיות מהירה, סקסית ועוצמתית - אבל תסתכל בעצמך – אתה לא משתעמם לצפות בכל התוכניות האלו שמביאות עוד ועוד גירויים ומשפריצות לך אותם בפנים, אתה לא מבין שהגיע הזמן למשהו האחד – להחזרת הקצב האמיתי של הדברים – במקום לשדר טיפול שעורך שלוש שנים בשעתיים וחצי – לשדר אותו בקצב שהוא קורה במציאות.

הצלם קוטע אותו – באיזה סרט אתה חי ?!

אתה לא מבין שאף אחד לא יבזבז עליך שעת שידור שלמה כדי להראות את הקצב האמיתי של טיפול – יש דרכים להדגים את זה, לא צריך לבזבז לצופים את הזמן בשתיקה או מילוי של כוס מיים.

אלון בשלו, בעקשנות הידועה לשמצה, מסתכל ממרום שונותו – הוא שהתרגל לתווית המוזר השונה, מרגיש טוב באותה פינה ישנה, יודע שככל שהוא שונה יותר כך יש סיכוי שאכן הראייה שלו תהווה גילוי של ממש – שהרי אף אחד מאלו שחושבים כמו כולם לא גילה שום דבר גדול לעולם.

כבר בשבוע הראשון אלון משתמש בצילומים להרצאה בפני המורים שלומדים אצלו במכללה, שם הוא מציג קטעים מכל אחד מהטיפולים על מנת להדגים את האופן בה התרפיה באומנות מסייעת.

כאשר הוא שואל אם היו צופות בשידור כמו זה בטלוויזיה התשובות חלוקות. הוא קצת מאוכזב, אבל לא נותן לרוחו ליפול.

בשנת 2004, הוא פנה למי שהיה אז סמנכ"ל של רשת הכבלים הגדולה ביותר, האדם שהכיר אותו באופן אישי לא התלהב מהרעיון באותה תקופה.

עכשיו כשאלון מספר לו שהצילום של הפילוט בוצע, הוא נשמע כמי שלא ממש זוכר על מה מדובר ואולי טוב שכך, הוא מסכים לתת לו את הטלפון של המזכירה ולהשתמש בשמו כדי לקבל את הפרטים של האנשים הרלוונטיים.

לא יאומן איך שהדברים עובדים, מרגע שהוא נשאל מהיכן קיבל את מספר הנייד, נראה כאילו ענה את התשובה הנכונה, הוא נוקב בשם איש הקשר ומיד היחס אליו נשמע רציני ומקבל.

מגיע למנהלת הפיתוח של אותה החברה וזו מאזינה בסבלנות ומבקשת שישלח את הפילוט אליה.

כולו נרגש, לא מוכן להמתין מיד ממלא מעטפה ורץ לשלוח בדואר רשום

 – כאילו כל דקה חשובה – אז מה אם הוא המתין שלוש וחצי שנים, כאילו היום הבודד שימתין עכשיו יגרום לו לפספס את הדקה.

עובר יום ועוד יום, התשובות מהמנהלת עדין לא הגיעו, אבל בינתיים יש הרצאה נוספת שצריך להעביר בראש פינה הקרובה. שם מחליט להציג את הקלטת שבה צולם האינטייק שביצע לחבר טוב.

הוא מגיע בבוקרו של היום בו תינתן ההרצאה, בודק שהחדר מתאים והדי-וי-די פועל כראוי. פונה אליו אחת הבנות במתנס, מה אתה עושה כאן? היא שואלת, על מה בדיוק אתה מרצה?, הוא משיב בהרחבה ומתפאר בהצגת הבכורה של הסרט.

הגברת שואלת במפתיע – יש אפשרות שתקרין את זה גם אצלנו, הוא המום מהשאלה, על מה בדיוק מדובר?.

היא מסבירה שהיא מטפלת בסינימטק, שם נהוג להקרין סרטים כמו זה ותשמח מאוד לחדש אם כמו שהוא מספר, יש כאן משהו חדשני ויוצא דופן.

אלון מרגיש כשאול שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה – שהרי בסינימטק בתחילת כל הקרנה מציג היוצר את היצירה וזו תהייה הזדמנות להציג ולפגוש באופן אישי את הצופים בכל מקום.

ראש פינה היא רק קצה ההצלחה החדשה.

הוא כבר מדמיין בעיני רוחו את הקמפיין הענק שהוא מנהל ברחבי הארץ, איך עובר ממקום למקום לבשר את הבשורה – להציג לעולם את הידיעה הכאובה, אודות הקצב השונה בין המציאות הטיפולית ובין מה שמוכרים להם בכלי התקשורת השטחיים. הוא יפגיש אותם עם השתיקות, עם הצורך להמתין, הקצב האמיתי של החיים.

הוא ייתן לצופים להשתעמם ולגלות שהשעמום הוא מתוכם ואת ההמלאות ימצאו רק מתוך עצמם – כן כך סתם כמו שלימד את הילדים אותם חינך, כמו שמלמד את המטופלים חסרי הסבלנות – כמו שהוא עצמו מעולם לא הצליח לקבל – את הצורך להאט תהליכים, להקשיב לשתיקה, להתבונן בנפש בדממה.

להרצאה של אותו הערב הגיעו חמישה.

הוא בכל זאת רואה באירוע הצלחה – כל המשתתפים היו מרוצים וחלקם אף אמרו שהם ממתינים בדריכות להקרנה המלאה.

השונות הבלתי ניתנת לשינוי. התכונה בה התבייש כל כך בתחילת חייו, הופכת להיות עבורו לכלי שיאפשר לו לפרוץ את הפרדיגמה ולהדגים לעולם את ייחודה של התופעה.