בעיות בהכנת שיעורי בית

17.10.2006

סיפור ששמעתי מדודו טופז, מספר על יוסי שבעודו במיטה שומע את דנה קוראת לו - יוסי קום צריך ללכת לבית הספר!

יוסי מתהפך לצידו השני, לאחר מספר דקות שוב: "יוסי קום כבר, אתה תאחר לבית ספר!"

יוסי נאנח - אבל למה?! למה אני חייב ללכת עכשיו?

ודנה עונה:

יש שלוש סיבות - הראשונה, כי השעה כבר 7:00

השנייה, בגלל שאתה כבר מבוגר

השלישית - בגלל שאתה מנהל בית הספר...

אני נזכר בבדיחה הזאת, כאשר אני חושב על נושא שיעורי הבית, על היכולת שלי לסייע מצד אחד לתלמידים לקויי הלמידה וחוסר היכולת שלי לבצע את המטלות.

אז, נכון, אלו לא שיעורי בית מוגדרים ואין מורה שתכעס כשלא אכין אותם.

אבל, גם היום, בגיל 40 אני חווה את אותה תחושה מדכאת בכל פעם שאני צריך "להכין שיעורי בית".

כך למשל, היום אין לי שום סדנה שדורשת הכנה משמעותית.

כל הבוקר פנוי, רק בערב ישנה סדנה שאליה אני יכול להגיע ללא הכנות מיוחדות.

באופק יש כמה סדנאות אחרות שדורשות הכנה ובין לבין צריך לטפל בשיווק ובעוד כמה נושאים שבלעדיהם המכון לא יתפקד.

אני מתישב מול המחשב, בראש עוברת מחשבה אודות הסדנא של מחר - אולי כדאי להכין משהו, אני פותח תחילה את תיבת הדוא"ל, עשרות מיילים, עובר על כול מכתב, אפילו דואר הזבל - לא מפספס כלום, פתאום משהו מעניין - הודעה  ממשהו שעשוי לספק עבודה, פותח את ההודעה, אבל לא, זה סתם מסמך משעשע, כנראה הכניס אותי לרשימת התפוצה שלו ואולי אפילו לא זוכר מי אני.

בינתיים, כבר לא נוח לי על הכיסא, העיניים התעייפו, המחשבות בריק המוכר, משהו מעיק ומדכא.

עובר לעשות משהו אחר, כותב מכתב לתוכנית טלוויזיה שרציתי להופיע בה, מספר להם אודות הרעיון שלי.

עכשיו צריך לשלוח את המכתב,  חיפוש ממושך ברשת, מוצא את הפרטים ומעביר את המייל, מי יודע אולי יצא מזה משהו.

מחליט שעכשיו צריך להתחיל בהכנות לסדנה, רושם לעצמי מה צריך לעשות, אבל פתאום נשמעת קריאה "you`ve got mail sir"  - תיבת הדואר המדברת שלי קוראת לי, איך אפשר להזניח.

פותח את הדואר החדש - משהו מהבלוג, תמיד כייף לגלות שמשהו קורא מה שאני כותב ובמיוחד אלו שמחליטים גם להגיב.

הפעם משהי חדשה, אני לא מזה עדין את השם.

כותבת לי שבעבר שוחחנו באתר אחר ולפתע הופעתי אצלה בחלום.

משהו בי מתעורר, כמה נחמד שיש משהי שחושבת עלי כרגע.

מי יודע, אולי אפילו בחורה נחמדה, כמעט רומן.

מיד אני משיב בהרחבה.

מנסה לחזור למטלה.

פתאום שוב קריאה מהדוא"ל

פותח - עוד תשובה ממנה, הפעם כבר מזדהה בשם.

אפילו מחמיאה לי.

אני חוזר למטלות, אבל בעצם, איזה מהמטלות, אולי נתחיל בסדנה של מחר - נוציא את המאמרים שצריך להכין להם, בעצם יש עוד כמה משימות טורדניות שצריך לעשות, השבוע מתחילה שנת הלימודים - עוד לא חתמתי על חוזה, מתי מטפלים בזה, אני מהרהר ולפתע בלי לשים לב, מתחיל לשוטט ברשת, עובר בפורומים שבהם ניתן לקדם את האתר, מתחיל לקרוא הודעות, אבל מתעייף.

מחליט להפסיק, להכין רגע קפה.

אולי אחר כך נתחיל לעבוד ברצינות. שעתיים כבר עברו מאז התיישבתי על המחשב.

פרט למכתב אחד קצר שהייתי אמור להכין לא עשיתי כלום.

ממש כמו אז, בבית הספר, כל פעם רציתי להכין את שיעורי הבית.

אני זוכר איך נשבעתי לעצמי שהפעם אעשה את המטלות, אבל כשהייתי מגיע לחדר, לא ממש זכרתי, עברתי מנושא לנושא, הרהרתי בחיים, בקשיים. האזנתי למוסיקה ולא הצלחתי להיזכר מה בדיוק תכננתי לעשות.

כעת, ההרגשה המחורבנת תופסת אותי.

כובד שמתחיל מהמצח, משהו שם חוסם את כל יכולת השליטה שלי.

זאת בטח האונה המיצחית שלא מתפקדת. הדופמין לא מגיע למרווח הסינפסי.

משהם הרי מתקיימת כל השליטה על תכנון הפעילות המנהלית. הגוף כולו בחוסר נוחות, עצבנות מסוימת תופסת אותי ולאחר שעתיים תמימות של לא לעשות כלום מול המחשב, אני מחליט שאם כבר לבזבז את הזמן אז אעשה זאת בלי הסבל הטורדני.

עובר לקרוא ספר שהתחלתי בשבוע שעבר.

בהפסקה מהספר, אני מנסה להבין מה קרה לי.

למה ההרגשה כל כך רעה.

אני חוזר לשיעורי הבית.

לצורך למלא אחר מטלות.

הקושי בין תכנון לביצוע.

בעצם לא ביצעתי הפעם אפילו תכנון, התחלתי מיד לעשות משהו מתוך המטלות, אלא ששם נגמרה הפעילות המאורגנת ומאותו רגע גלשתי לי בכל הכיוונים.

פתאום מופיע מחשבה בראשי.

איך עושים מזה משהו מועיל?

איך מוציאים מהשעתיים המבוזבזות האלו משהו חיובי ?

אולי נחזור לספר...

אולי אסביר לקוראים שלי, איך חוזרת על עצמה התופעה של אי הכנת שיעורי בית.

עד כמה באמת שרצינו להכין שיעורים, אבל פשוט לא הצלחנו.

המוח עבר למצב שבו גלי השינה גוברים על גלי העירות, העיניים רואות, המחשבות קיימות, אבל אין יכולת לשלוט בכיוון.

להתכוונן למשימה.

לבצע תוכנית ולעמוד בה.

החשיבה הלוגית לינארית הוקפאה, את מקומה תופסת החשיבה האסוציאטיבית, זו שמראה לנו תמונות וקופצת מנושא לנושא.

איזה מזל, הגיע שעת ארוחת הצהריים, נצא קצת מהבית, נפגוש שוב אנשים.

עכשיו חזרתי מהארוחה.

אולי יצא משהו משלוש השעות שבזבזתי מאז הבוקר.

אותן שלוש שעות בהן לא הצלחתי להתמקד, לא הצלחתי לעשות את שיעורי הבית.

אחר כך נראה, אולי נרשום מה צריך לעשות בדיוק ונקבע זמנים להכנה של שיעורי הבית.

ואולי לא...

טוב, אז אם השורות האלו הצטרפו לספר, הרי שבכל זאת יצא משהו מעוד בוקר מבוזבז.

לפחות נוכל להדגים באמצעותו מה היא הבעיה המרכזית שבאי הכנת שיעורי הבית.

כיצד אדם מבוגר ואחראי, שמסוגל לקחת אחריות על חייהם של אנשים, שמסוגל לנהל מכון לדאוג לאישה והילדים.

נכשל גם הפעם בהכנת שיעורי הבית.

ביכולת הכל כך בסיסית הנדרשת מכל תלמיד במערכת החינוך.

אז, תודה לסלינוש

שהזכירה לי באמצע הקיפאון המחשבתי, שאחרי הכול יש לי אחריות.

לא - לא האחריות להכין שיעורי בית - אחריות לדאוג לשלומי.

מילת עידוד קטנה מאישה שאני כלל לא מכיר, עוררה אותי מהתרדמה המוזרה הזאת. 
הקיפאון המוחי, שפעם כינה אחד מתלמידי "עצלות מחשבתית".

הניעור הקטנטן, אפשר לי להתחיל לחשוב ולהניב משהו מתוך אותו הקיפאון המטריד.

תוספות מאוחרות: 2017 – אחת הבעיות המרכזיות היא, שהניתוק הזה בריכוז, מוביל לזריקה של הרבה מאוד חומרים לפח. 
כך למשל את הפרק על שיעורי הבית, כבר כתבתי במספר צורות... 
את הבלוג כולו התחלתי לכתוב בשנת 2003, אני עובר עליו עכשיו 14 שנים מאוחר יותר ומרבית הפוסטים שמצאתי הם משנת 2006, כך למשל הפרק הקודם נקרא "סיום מספר 7" כמובן שלא מצאתי את השישה הראושנים...