התמודדות עם לחץ ומשבר - הקדמה (מלחמת לבנון השנייה - התרחקות וכניסה פנימה)

18.7.2006

השנה 2006, קיץ, הימים שקטים.

יולי הוא חודש שקט תמיד, חופש גדול, מתארגנים על שיווק לקראת השנה הבאה, על הפרויקטים של אוגוסט.

בצפון מדווחים על תקרית חמורה- שבעקבותיה נחטפים שני חיילים.

הגזרה הצפונית מתחממת.

מסכנים הצפוניים, שוב יצטרכו לרדת למקלטים.

אחר הצהריים  מגיע טלפון מרכזת של אחד הקורסים, מדווחת על מקרה אסון - בנה של אחת המורות שלמדו אצלו נפתר, ככל הנראה התאבד.

בהתארגנות של רגע, הוא מוצא את עצמו בדרכו להלוויה.

יותר משעה נסיעה.

המון רב גודש את בית הקברות.

מפגש אינטימי בלתי אפשרי ברגעים כאלה, מבטיח להגיע גם לשבעה.

בתיאום עם כמה מהתלמידות מחליטים לנסוע יחד לשבעה, סוגרים על יום חמישי אחה"צ, מקדים את הנסיעה דרומה, משאיר את האישה והתינוקת מאחור, עם סבא וסבתא, היא תצטרף מחר.

ההתחממות בצפון אינה שוכחת, נראה כי אף מתלהטת.

בשבעה התחושה עדיין הזויה- בחור צעיר ששם קץ לחייו, דווקא כשהכול נראה מבטיח.

כמה מתעתעים הם החיים.

כמה חשוב לתפוס בהם כל עוד ניתן.

ברדיו ממשיכים להישמע קולות מלחמה, לפתע יעדי הקטיושות מדרימים, נכון שבבקר פתחו כבר את המקלטים בקיבוץ, אבל זה בגלל שאחראית הבטחון,  לא מוכנה לקחת סיכונים.

בנסיעה דרומה מהדהד לפתע מונח חדש מעל גלי האתר- "כביש עכו-עמיעד..",

מאוחר יותר הם שומעים "..בקיבוץ עמיעד התבקשו להכנס למקלטים".

ככל שהמרחק גדל מהבית, כך האיום עליו נשמע כהולך וגדל.

סוף השבוע אצל המשפחה בתל אביב, משנה את פניו.

אין טעם בעצם לחזור הביתה- מתקפת הקטיושות מרחיבה יעדיה כמו שאף פעם לא קרה- עמיעד כבר הופכת ליעד צפוני במפת הנפילות החדשה, המטופלים לא יבואו לפגישות- מורידים את הראש עד יעבור זעם, לבלות במקלט עם 3 ילדות קטנות זה ממש לא לעניין ובוודאי שזוגתו שלא מאוד מסתדרת עם מקומות סגורים, היא בוודאי לא תהיה מאושרת מזה.

פתאום נראה כאילו חלון הזדמנויות נפתח - עם כל האבסורד שבמצב והפרת השגרה, מחליטים להישאר בתל אביב, הרחק מהיום יום, ליד המחשב , הטלפון ויומן הפגישות - בדיוק כשהתחלנו לשווק את הסדנאות העסקיות במרכז- אולי זה סימן..?

ואולי זה דוקא הזמן בו תוכל העלילה של הספר להירקם מחדש- לזה כבר מזמן לא נתנו מקום.

ההתיישבות שוב לכתוב בבלוג, מהווה אולי סימן ראשון לתרומתה של המלחמה.

אולי עד כמה שהקטיושות מלבנון מרחיקות אותנו מהבית, אותי הן מחזירות הביתה, פנימה.