הפרעת קשב וריכוז

18.4.2006

האבחון המקורי, הגדיר את הבעיה שלי במונח מאוד מדויק "דיסלקציה", השנים חלפו והאבחון המקורי נחקר כמעט מכל כיוון, בעיות הקריאה, הכתיבה, הקשיים במתמטיקה ואפילו בתנועה.

ההפתעה הגיעה באותו רגע שנראה היה שאני כבר יודע הכול אודות הלקויות שלי.

אני כבר נחשב למומחה – מומחה לאסטרטגיות למידה, עבדתי כבר עם עשרות סטודנטים ואפילו התחלתי ללמד מורים איך לסייע לתלמידים.

אחת המומחיות החדשות שהצטרפה לצוות ד"ר ענת ברנע מציגה בפנינו מכשיר חדש, תוכנה לאבחון הפרעות קשב וריכוז בשם "איווה" – גרסה משוכללת של ה"טובה".

היות שגם כך, קצת קשה לי לשבת בשקט כל ההרצאה, אני ממהר להתנדב להדגמת התוכנה.

מיד מתישב ליד המחשב ומתחיל בפעילות, ההוראות פשוטות מאוד והמטלה נראית לי פשוטה במיוחד – כל מה שצריך לעשות – ללחוץ על עכבר המחשב כאשר מופיע הגירוי המתבקש – למשל – בכל פעם שמופיע הספרה אחת – בצליל או בתמונה.

אלון אוהב מאוד מטלות מסוג זה, היצר התחרותי מאיץ את הדופק, משהו מאוד מרענן בהרצאה שהתחילה קצת כבדה.

אלון מתבונן במחשב, מתחיל להתרכז, בדקות הראשונות הוא שם לב למספר פעמים בהם היה קצת אימפולסיבי והגיב לפני שהגיע האות – כך למשל כאשר הופיע רצף של פעמיים 2 ואחריו 1, בפעם השנייה שהופיעו פעמיים שתיים, מיד לחץ כי חשב שיופיע שוב 1.

אבל ההפתעה הגיע רק בתום התרגיל.

הצחוקים של אנשי הצוות שישבו מאחריו נראו לו חשודים.

אלון היה משוכנע שהוא ביצע את המטלות בהצלחה יתרה.

הגרף הופיע על הקיר – בתחום האודיטורי (שמיעתי) הצלחה סבירה, אפילו די טובה, אבל בקשב הויזואלי (ראייה) 50%.

אלון ביקש הסבר לגרף המוזר – ענת ענתה בקול שקט וזהיר – אתה בטח יודע את זה – הקשב הויזואלי שלך פשוט לא תקין.

אתה קלטת רק חצי מהפעמים שבהם הופיע הספרה.

אלון נדהם.

פשוט לא יתכן, הרי ביצעתי את המשימה כל כך בהתמדה.

פתאום, החלו הדברים להתחוור, פתאום התחילו להגיע עוד ועוד עדויות שהפכו לסימן שאלה אחד גדול – האם סבל כל השנים גם מהפרעה בקשב וריכוז ?

אולי בכלל טעו באבחנה...

השאלות לא הניחו לו, עוד ועוד תהיות, אודות ההסברים שקיבל בעבר, אודות ההתערבויות שניתן היה לבצע.

התמונה הראשונה שחוזרת לראשו – הישיבה המתישה בכיתה, הקושי להמתין עד סוף השיעור. חוסר היכולת לשתוק בכיתה.

ההסברים הפסיכולוגים שנתן לעצמו בעקבות הטיפול הפסיכולוגי, פתאום הוארו באור חדש, תחת צלו של סימן השאלה.

האימון שאלון ביצע בעצמו כדי לשבת בכיתה היה עבורו כמו אימון לריצת מרתון.

שוב ושוב התנסה ברגע בו רצה לקום ולצאת מהכיתה, נשם עמוק ואמר לעצמו שהוא מסוגל, שניתן לשבת עד סוף השיעור.

אותה התכונה תחרותית עמדה לרשותו והוא ניצח גם את הרצון לצאת.

בצבא, תרגל שוב ושוב ישיבה בכיתה, גם כשהיה מפקד ורשאי היה לצאת, התעקש מידי פעם לתרגל, לשבת ולהקשיב לשיעור שלם, בלי לשאול שאלות, בלי לצאת ואפילו – בלי להתנדנד על הכיסא.

ההסברים הנוירולוגים היו ידועים בחלקם לו באותה התקופה – הבעיות אספקת הדופמין והאדרנלין, כל אלו היו עבורו עד לאותו רגע רק ידע תיאורטי חסר חשיבות ממשית.

לפתע הפכו להיות המפה לאוצר האבוד – ליכולת הקשב הלקויה.

הוא כבר בנה תילי תילים של הסברים סביב הדיסלקציה מחד והבעיות הרגשיות מהצד האחר.

לפתע נוסף מרכיב חדש – הפרעה נוירולוגית בדוקה: AD(H)D.

חוסר השקט הנפשי, תפס צורות שונות ומגוונות.

לא פעם היה רואה את הניגוד שבין היותו רגיש ומתחשב ובין תגובותיו האימפולסיביות שהגיב אל המורים ואפילו לחברים בכיתה.

לא פעם מצא את עצמו בורח למקומות שקטים שבהם יוכל להתנתק ו"לנקות את הראש".

שעות רבות שבילה בכינרת לבד, לוו בתחושה נקייה, שקטה.

הטבע הרוגע אפשר הפסקה במאבק התמידי להקשבה.

הריכוז שנדרש בכיתה היה עבור התלמיד בעל ההפרעה נטל כבד, מאבק מתמיד של השקטה.

הניתוח של מקורות ההפרעה החל להעסיק אותו. לפתע התחברו כל כך הרבה מרכיבים – ההערות אודות הלבוש הלא נכון, לראשונה קיבל הסבר ממקור אחר לחלוטין – הקשב התחושתי הלקוי גורם לתקלה ב"פרספציה" בעיבוד של התחושה, הוא יוצא החוצה, מרגיש בחופש של היציאה מהכלוב, מהקופסה, התחושה של השחרור היא פנימית וחזקה.

התחושה שמעביר העור עדין לא הורגשה, לכן יוצא ללא מעיל, קר בחוץ והרגישות שלו תוביל שוב ושוב להתקררויות.

אבל הוא פשוט לא שם לב.

ההפרעה "מסתירה".

האימפולסיביות, הוסברו על ידיו כבר בגיל 16, כתוצר של התוקפנות החבויה, הכעס הרב שלא מצא פורקן.

אכן, לאחר שנים של טיפול פסיכולוגי, רמת האימפולסיביות ירדה בצורה מרשימה.

אבל, בכל זאת מוצאת שוב ושוב את מקומה – הוא מסתבך בתגובות מיותרות שעולות לו באבדן מקומות עבודה, נכנס למריבות מיותרות וחייב בכל פעם להביע דעה – גם כשהיה מעדיף לשתוק ולהיות מחוץ לשיחה.

האימפולסיביות, מהווה חלק בלתי נפרד מההפרעה – פתאום מוצאת לה מקור חדש, מלבד ההסבר הפסיכולוגי הנפלא.

האיתור שהמקור הוא בעיה בקשב הויזואלי – קצת מבלבל, במיוחד לאור המידע שהיה עד לאותו רגע נתון כה מוצק עד לאותה אבחנה – האבחון של הדיסלקציה, נבע בעיקר מהבעיה של העדר זכירת התבנית, חוסר היכולת לזכור את המילה השלמה.

אם כך, יתכן שהמקור של הדיסלקציה, הוא בכלל כתוצאה מבעיה שקשורה בראייה.  

יתכן שהבעיה של קשב ויזואלי, שקשורה בכלל לתנועת העיניים, לסריקה, לבעיות של מה שכונה "ראיית ציידים", אלו שהובילו לבעיה בקריאה ובכתיבה ואז המקור הוא לא דיסלקציה, מי יודע אולי כל האבחנה הייתה מוטעית ביסודה.