ילדות - כיתה א' - בית הספר החקלאי - נפתלי

כיתה א`, התלמיד הסקרן, התעניין כמעט בכל תחום.

בשיעורים תמיד פעיל ומשתתף.

מכל התחומים אהב את העיסוק הרב בטבע שהיה נחלתו של בית הספר החקלאי "נפתלי".

הכיתה יוצאת לערוגה, ריח האדמה הרטובה, מראה הגבעות והרוח הקלה, כמו משחררים את הילד מכלוב בו שהה.

מוזר הדבר, בסך הכל כלל לא השתעמם בכיתה, מרבית הדברים הנאמרים בכיתה מעסיקים את מוחו, ובכל זאת, היציאה לערוגות מהווה שחרור והנאה מסוג מיוחד.

אלון מתבונן בציפורני החתול, פרח צהוב דחוס, עצור בתוך מעטפת חדה של הכלוב הירוק.

הריח החזק המגע והמראה, כל אלו כאילו משרים אווירת נינוחות ורוגע מיוחדים.

המורה לחקלאות מאפשר להם לטפל בצמחים.

אלון מוקסם ממראה הערוגה וחש גאווה גדולה בכל תפקיד בו זוכה בטיפול בפרחים היפים.

מרגיש כשותף למעשה הבריאה.

ההמתנה הקבועה לניצנים, התמונה המרהיבה של הפרח  שנפתח לראשונה והמרחב הגדול בו מצויה הערוגה, כל אלו מהווים גורם משיכה מוזר ויוצא דופן ביום הלימודים העמוס.

גם בתקופת הלימודים ממשיכה החבורה להתאסף, עדיין אותה הרגשה מלאה ממלאת את חלל הנפש של הילד התמים.

אמא אירית, משמשת באותם ימים כמורה בשיכון ד' בטבריה, שם היו לה "תלמידים מיוחדים", כך נהגה לספר.

באחת הפעמים לקחה את אלון לביקור בבית הספר שלה.

אלון שלראשונה נחשף לאוכלוסייה זרה, נדהם מהעובדה שהתלמידים המיוחדים גנבו את המראה של המכונית בזמן הביקור.

אולם אימו של אלון מאוד אהבה את התלמידים.

הסוגיה הזו הטרידה את מנוחתו של הילד לא מעט – כיצד זה יעלה על הדעת, שילדים שאימא כל כך אוהבת ומטפחת יהיו שותפים לפשע שכזה.

אלון פתר את הדילמה הקשה בהחלטה כי, כפי הנראה היו אלו הגדולים מהשכונה שבאו לביקור בבית הספר וגנבו את המראה.

לא יתכן שאחד מהתלמידים יבצע כזו עבירה.

הסתיימה המחצית הראשונה של כיתה א`, קבלת תעודות, התעודה של אלון מרשימה במיוחד.

מרבית הציונים - א`,  פרט לאחד – "סדר וניקיון" בו קיבל ב`. אכזבה קלה הייתה בזיהוי הציון הלקוי, אבל מיד שכח ונרגע.

הרגיעה הגיעה כשדודו, חבר לכיתה הראה  את ציוניו ושם הופיעו ציונים כמו ג` כמעט לאורך התעודה כולה, אלון נירגע, הוא הבין שבסך הכול ב` אחד בתעודה זה בכלל לא כל כך נורא. בסיום השנה, התמונה הייתה דומה, אלא שהפעם הציון ב"סדר וניקיון" היה "ג`" זה כבר היה קצת מביש, אבל מיד נזכר בדודו ונעשה לו טוב כשהבין שהצליח בכל זאת לשמור על ציוניוו  הגבוהים בכל יתר המקצועות.

עובדה נוספת שקצת העכירה את האווירה באותה שנה, היו הפעמים הרבות בהן לא מצא את התיק שלו, הבולטות שבדוגמאות אלו היו הפעמיים בהם נאלצה לנסוע המשפחה לטבריה להביא את הילקוט שנותר באוטובוס שהחזיר אותו מבית הספר.

אבא כעס מאוד, אלון ידע שאביו חושב שהוא לא כל כך אחראי.

בעיה כמעט ולא מורגשת ונחשבת לזניחה ביותר בעיני המשפחה הייתה מה שהרופאים כינו - "ברונכיט ספסטית".

מידי פעם אלון היה מתקרר, וסובל מקוצר נשימה.

קוצר הנשימה היה קיים, אם כי, כמעט ללא נוכחות.

העובדה היחידה שמעידה על קיומו באותם ימים הנה השם "פו-פו", שם כינוי בו כינו כל בני המשפחה את משאף הונטולין בו אלון ואחיו הבכור נהגנו להשתמש כבר מאותה תקופה.