פרק ראשון: ילדות

תמימות

במרומו של הר פורייה, ניצב לו ישוב קטן ומיוחד במינו בשם פוריה עלית.

לא יותר מחמישים איש, גרים על הר שמשקיף לכנרת.

בישוב מספר מצומצם מאוד של ילדים, בני משפחות שונות - דתיות, בדואיות, חילוניות, משפחה אחת נוצרית ואחת ששמרה על צמחונות.

כל אלו חיו יחד כאילו לא שמעו מעולם על אפשרות אחרת.

החבורה בה הסתובב גיבורינו מנתה מלבדו ואחיו, עוד תאומים בדואים בשם חסן וחוסין שלפחות באופן רישמי שינו את שמם לגדי וגבי כדי להתאים לסביבה, שני חברים דתיים בשם יוקי ומאיר ועוד אחד או שניים שהצטרפו מדי פעם לחבורה המיוחדת מעת לעת.

החבורה התמימה נהגה למצוא בכל פעם הרפתקה חדשה.

הסביבה הטבעית שלהם הייתה ה"נוף" המקום בו ההר גולש לעבר הכינרת, מדרון האורנים המכונה בפיהם "יער" היה לאחד המקורות המרכזיים לשפע הדמיונות הנשגבים, אך גם ה"מחצבה" שהייתה בסך הכל בור גדול שנחצב במלחמה לשם מסתור לנגמ"שים ושימשה חצר משחקים פוריה וכמובן חצר האבן השחורה שבמרום הישוב, אשר נהרסה במלחמת ששת הימים, שימשה את משפחת אל-גדיר כמפטמה ואת החבורה כחוות שעשועים מרתקת.

עולם הדמיון של החבורה השלים את כל הצרכים.

לא נראה כי חסר היה דבר למי מהילדים הללו.

באחד הימים, ירדו החבורה במורד הנוף ולפתע הבחין מאיר בריבוי העצים החולים.

אלון ניגש בדאגה לבחון: "אנחנו חייבים להציל את המצב" הוא אמר בשיא הזהירות ומיד פנה לאחיו הבכור - עופר. האחרון, התבונן בדאגה ואמר – "אין לי מושג מה לעשות,  אולי נשאל מישהו שמבין בעצים".

אלון ומאיר התבוננו זה בזה והבינו כי הפתרון בידיהם ועליהם לעשות מעשה.

בהמשך הטיול מצאו מזלף ובו מעט מים, אלון ומאיר הבינו מיד – זהו אות, בטוח שזו תרופת הפלא שתרפא את העצים.

הם ניגשו לכל עץ חולה וטפטפו טיפה, מאיר אף הוסיף ברכה... ימים עברו והמצב לא ממש השתפר, אבל במסגרת תהליך ההבראה, יצאו לטיול די ארוך ביער, כשלפתע זיהו מערה צבעונית. אלון הבהיר מיד "זו מערת הצבאים" איך אתה יודע שהיא של הצבאים ?" שאל מאיר, אלון התבונן בתמיהה – תראה איזה צבעונית היא והינה יש כאן גללים של צבאים, אני בטוח שזו המערה בה גרים הצבאים.

לאחר מספר ימים רצו חברי החבורה לחזור לאותה מערה יפה, אולם לפתע אירוע חדש, קול נפץ נשמע ממורד היער, החבורה מיד החלה להתקדם לעבר מקור הרעש.

לאחר מספר דקות הגיח ג`יפ מן השביל העולה, מיד ניסה יוקי לשנן את מספר הג`יפ והצהיר אין בעיה אנחנו כבר נדווח עליהם.

החבורה גיבשה לעצמה שם, אנחנו שומרי היערות קרא מאיר, אנחנו נתפוס את הציידים הרעים.

כשהמשיכו לתור אחר המערה ולא מצאו את מקומה, הבינו מיד מאיר ואלון את פשר התעלומה – הציידים סתמו את המערה כדי ללכוד הצבאים...

יוקי ועופר הסתכלו לעברם וקצת פיקפקו בהסבר המוזר.

באותה תקופה כבר היתה טלוויזיה בבתיהם של ילדי החבורה.

כולם צפו בתוכנית הילדים המהוללת "בילבי".

אלון אהב במיוחד את העובדה שבילבי קצת במולבלת וצבע הגרביים שלה,  גם אם היה רק בשחור ולבן היה שונה בין רגל אחת לשנייה.

מיד עם גילוי העובדה, כי כל חברי החבורה צופים בסידרה, שונה שם החבורה ל"חבורת בילבי".

באחד הימים עלו לראש הגבעה, שם בבתים השחורים שנפגעו מפגזים בתקופת מלחמת ששת הימים, נמצאו הרבה מהחיות שגידלה משפחת אל-גדיר, חסן וחוסיין הדגימו את שליטתם בכל בעלי החיים, תחילה היו אלו העיזים שמהם חלבו חלב בידיהם והשפריצו זה על זה, אחר כך הגיע הרגע המפחיד.

חוסיין קרא לחבורה והבהיר כי הוא עומד להוכיח את אומץ ליבו.

החבורה כולה רצה אל החצר האחורית, טיפסו על גדר האבן והתבוננו בבהלה.

במרכז החצר עמד פר גדול.

חוסיין האמיץ הוריד את חולצתו האדומה והודיעה אני הטוררו הגדול, והינה הפר המשוגע.

הפר התרחק ממנו מעט.

ליבותיהם של הנערים דפק בחוזקה.

למזלו של חוסיין הפר החליט לוותר על המאבק, אבל בעיני היהודים הקטנים מאותו רגע והלאה, זוג הבדויים נראה כשני אבירים אמיצים וזריזים שנוצרו מגזע מיוחד.

באחת השבתות, בדרך הביתה מאחד ממסועתיהם מצא מאיר על הרצפה דבר מה בו חפץ.

מיד הושיט יד והרים.

אבל יוקי אחיו הגדול גער בו – "השתגעת, היום שבת, אסור לשאת משא".

עופר ביקש הבהרה מה כולל האיסור.

יוקי הבהיר כי רק בתוך גדר השבת ניתן לשאת משהו בשבת ובפוריה אין גדר שבת.

אז מה אתה מציע ? שאל.

מיד השיב כאילו רק ציפה לשאלה – "בואו תנו ידיים, אנחנו נהייה גדר השבת שלו".

כך כששלושת הילדים נותנים ידיים מסביבו, נשא מאיר מרחק עשר דקות הליכה את הדבר שמצא ולא חרג מ"גדר השבת".

באותה תקופה, לא ניתן היה להבחין בכל בעיה אצל מי מהילדים בחבורה.

עניין הלימודים היה דבר שולי בחיי החבורה.

המשימות האמיתיות סבבו סביב תיקון העולם.

הם חיו בין הרפתקא להרפתקא.