מרחב די בטוח - מהמרחבים הבטוחים בילדות ליצירת המרחבים הבטוחים באילת

 

יצירה מרחב די בטוח

 

בימים אלו, הסתיימה לה תקופה של אחד האירועים הקשים ביותר שעברנו במדינה.

אירועי  7.10.23

כבר מהשבוע הראשון למלחמה, יצאנו מביתנו הבטוח, מהמרחב הנוח שלנו להצטרף לפרויקט לא ידוע, שמטרתו עזרה למפוני עוטף שעברו את האירועים הקשים.

במהלך התקופה, עברנו מספר פרויקטים, המשותף לכולם היה ניסיון לבנות "מרחב בטוח".

הרעיון קשור ל"תיאורית החוסן", לפיה יש צורך לייצר מרחב בטוח, על מנת לסייע לאדם למצוא את כוחותיו.

בשונה מהגישות הרפואיות, לפיהם, יש צורך לאבחן הפרעות ולטפל בפתולוגיות.
הראיה של הזרם השלישי בכללותו ובתוך כך, המודלים השונים של חוסן, עוסקים בזיהוי הכוחות המסייעים ליחיד להתמודד עם המצוקה ולמצוא דרכים להישאר שלם.
לא להתפרק, לצמצם למינימום את המשתתפים שיהפכו להיות "פוסט טראומטיים".

כשהגענו למרחב הראשון שבו עסקנו בתחום, נפגשנו עם מודל שהקימה יעל לבנה, אשר הפך מרחב שרגע לפני המלחמה היה מסעדה יוונית בתוך בית מלון  ישרוטל ספורט.

את המרחב הפכה למרחב בשם ממ"י – מרחב משחק ויצירה.

המפונים שפוונו לאותו המלון, 800 במספר, היו  בעיקר משני קיבוצים מהעוטף.
מולם פעלנו על מנת לבסס את אותו המרחב, שיהפוך למרחב מסוג כזה.

כשבעה אנשי צוות, בתחילה הכול בהתנדבות ורק מאוחר יותר, קיבלנו חסות של ארגונים שונים שיממנו את הפעילות, אולם בשלבים ההם, השמות השתנו.

כבר באותו החודש, יצא לי לרשום טיוטה ראשונה על רציונל של מבנה טיפולי מסוג זה ואחד היסודות - המרחב הבטוח.

נראה שרבים כבר הקדימו אותי בפרסומים אודות האלמנטים התרפויטיים של המבנה הבטוח, של הסטודיו הבטוח, שהיה מיתוג של האיגוד י.ה.ת לסטודיו פתוח שהותאם למצב.

בפרק הנוכחי, אתייחס למרחב הבטוח שלי.

לאופן בו אני עצמי כאדם, כמטפל התמודדתי עם תהליכי הפירוק וההרכבה, של המרחבים הבטוחים שלי, הן כאדם, הן כמטפל והן כמי שניסה לנהל לזמן מה את אותו המרחב והמשיך במשך חמישה חודשים לקחת חלק בפעילות בשלושה מרחבים שונים

הרעיון שלי, לבצע אינטרוספקציה - התבוננות פנימית, לצורך עבודה על התמה שאותה ניסינו לספק עבור הקליינטים שלנו – להתבונן בתהליכי הפירוק, בניה פירוק, של המרחבים בחוויה האישית שלי, כדי לנסות בדרך סובייקטיבית לחבור לחוויה של האחרים שהגיעו כמי שזקוקים למקום הבטוח כדי לסייע בבניית החוסן.

 

המרחב הבטוח האישי שלי – הבית שלי בקיבוץ עמיעד, עם המשפחה וההרגלים, בראשם שגרה שחלק משמעותי בה, הינו רכיבה על אופני שטח.

בפרקים הראשונים של הספר, ניתן היה לעקוב אחרי התבגרותי, כך שהמרחב הראשון שבו חוויתי בית וביטחון, היה בפוריה עלית.

בית פרטי, משפחה גרעינית ובאותו הישוב, גם הסבא וסבתא והדודים.

גם המרחב הטבעי בו גדלנו, היה עבורי מרחב בטוח, הכרתי כל אבן בפוריה, חקרנו את ה"נוף", אותה חורשה שעבורינו היתה יער, את הצמחים, בעלי החיים וגם החברים.

עד כמה שהחברה הייתה קטנה ומגוונת, חסן וחסיין הבדואים, יוקי ומאיר הדתיים, ומפעם לפעם עוד חבר שהצטרף לחבורה, לרגע לא חשתי חוסר ביטחון במקומי.

המעבר הראשון, מפוריה לגינוסר, נותקתי מבית ילדותי.

נכנסתי לבית ילדים, שהיה ג'ונגל פראי, חוויתי שם הרבה מאוד אירועים לא פשוטים ובכל זאת, במבט לאחור, גם שם, היה לי חדר משלי, כיתת הדר היתה לנו לבית, הקיבוץ הפך להיות למרחב די בטוח עבורי – נכון חוויתי בו דברים קשים, אבל בכל זאת סביבה מוכרת ויחסית מוגנת.

בין היתר, היו שני מרחבים בטוחים במיוחד – היה בית על העץ, הראשון היה בפורייה ליד הבית של סבא וסבתא, עץ תות שעליו הדוד מיכאל, שנהרג בנה כשהיה נער ואני שהייתי בו, עם החתולים, שעות רבות וגם בית על העץ שבניתי יחד עם חבר מגינוסר ויחד שהינו בו שעות רבות, עד שהוא נחשף ללעג של ילדי הכיתה והיה צריך להוכיח להם שהוא לא "חבר של אסתמה".
אין ספק שחורבנו של הבית, היווה נקודה של אובדן, של עוד מרחב שכבר לא סיפק את הביטחון, אבל המרחבים האלו המשיכו להיבנות בדרכים שונות, עד היום, כשאני יושב כאן, במכון שלי, המרחב הבטוח שבו אני כבר למעלה מעשרים שנה.

כאשר נותרתי בלי "הבית על העץ", והייתי במצבים מלחיצים, מצאתי את דרכי לכינרת, פעם בישיבה מול התמרים לצייר במשך שעות, פעם בקייק לבד בגיל 10 מבלי שאיש מבחין ופעם בדייג בפינה מרוחקת.

המרחב הטיבעי שמר עלי.

החוויות הקשות שעברתי, תחילה עם הילדים שהחרימו והתעללו ובהמשך, ההתייתמות מאמא

היוו כאבים משמעותיים מאוד.

אולם, היו גם מרחבים שאפשרו לי לעבד את החוויות האלו.

המרחבים הבטוחים, היו מגוונים, החדר של ההורים, שבו נשמר הקשר עם הגרעין המשפחתי, פוריה, שמדי שבת נסענו אליה שבה המרחב הבטוח, עם המשפחה הרחבה וכל אותם מקומות בטבע, שבהם חשתי מחובר ומוגן יחסית.

אפשר לתאר את זה באופן מטאפורי – אם המציאות שלי היא המדינה – אז גם כאשר יש מלחמה במקום אחד, הרי שלא כל הזמן אני נמצא בו, אני יכול לצאת מפעם לפעם לאיזורים הבטוחים יותר, להרגע, להזכר שיש חיים אחרים, שיש אנשים שרואים אותי באור אחר, מרחבים בהם אני אהוב ומקובל.

החוויה שגם בביקורים אצל סבא וסבתא יש לנו משפחה רחבה, שלא נוטשת אותנו, שדואגת לשמוע מה קורה לנו, המרחב שם נשמר. ממש עד לימים אלו, למרות שהדוד מיכאל נהרג כבר כשהייתי בן חמש, סבא וסבתא כבר הלכו לעולמם וכבר אין ארוחות שבת עם המשפחה הרחבה.

עד היום, כשאני מגיע לטיולים בפורייה, יורד ליער שוויץ לחפש צבעונים, ישנה תחושה נעימה, זכרונות, ביטחון וחופש וכמובן במפגשים המשפחתיים מגיעים למקומות בטוחים במידה מסוימת – הקברים, ביום הזיכרון מול הקבר של הדוד, וכמובן הקבר של אמא, שנמצא ממש מול הכינרת באחד המקומות היפים בעולם.

בטיולי האופניים, עולים זכורונות מ"דרך החיות", הירידה מפוריה, שבה אני רואה כל פעם חיות, גם אם אחים ודודים יכחישו ויגידו שהכל בפנטזיה שלי, יש לי שם עולם שמור, עולם שהוא מרחב ביניים שמחבר אותי למשפחה, לטבע, לחברי הילדות, לתחושה של ביטחון וחופש.

בתחילת גיל ההתבגרות שוב עברנו, לעמיעד, שוב קיבוץ, שוב התמודדויות לא פשוטות עם החברה, עם המסגרות.

באותם ימים עדיין לא היתה מוכרת לקות הלמידה שלי וישנם לא מעט התמודדויות לא פשוטות של אשמה ובושה ובכל זאת, גם כאן, הירדן ליד בית הספר, הופך למקום של שיחרור, החדר בקיבוץ, . כיתת האם כבר בחטיבת הביניים, מהווה מקום בטוח, עם המחנכת מירים נוריאל, שנותת תחושה של אמא ששומרת עלי ודואגת לראות אותי ולהגן עלי כשאני מסבך שוב ושוב עם מורים, שרואים בי חצוף או בעייתי.

המרחב בגיל זה, כבר הופך להיות הגליל כולו.

באחד מראיונות הרדיו שקיימתי בתוכנית "החוויה החילונית", אירחתי את ד"ר (היום פרופ') גורן, שהסביר לי אודות "הומו-גלילאוס", אותה קבוצה של אנשים קדומים, שחיו בגליל, שמשהו באיזור הקסום הזה משך אותם להישאר דורות על גבי דורות.

היה נראה לי כאילו, הוא מגלה לי משהו, אודותי.

למרות שאני מודע היטב לעובדה שאבי הגיע מצרפת ואימי שנולדה אומנם בגליל, נולדה להורים שהגיעו מהגולה.

אומנם היו לי מחשבות כפירה כסטודנט, זכורה לי המחשבה, שיכול דווקא להיות שאחיה יום אחד בעיר גדולה.

כך למשל, כשיצאנו לשליחות בדרום אפריקה, למרות האמונה הבסיסית שלי, שלעולם לא אעזוב את המדינה ושרק כאן ארגיש בבית, חוויתי חוויה מאוד מבלבלת, היה לי טוב מידי, יכלתי די בקלות להבין את אותם האנשים שבחרו לחיות מחוץ לבית משוגעים הלחוץ שלנו.

לחיות בבית ענק, עם חמישה חדרי שינה, בריכת שחיה וחצר גדולה, עם שני רכבים ולנסוע שעות על גבי שעות ברחבי היבשת, כשמגיעים שוב ושוב למקומות נדירים ופראיים. אני חושב שהיה זמן מה שהמחשבה על החלופה הדהדה בי.

אבל, אחרי הכל, אחרי שבע שנים בחיפה, יציאה פעם לשנת חופש בפרדס חנה ולשנתיים בדרום אפריקה ושמונה שנים שעוברות בהפוגה מהקיבוץ בכחל, עם שנה אחת במושב בית הלל, עדיין היה לי די ברור שאת ביתי אני רוצה לבנות כאן, בגליל, בקיבוץ שבו אני גדלתי החל מגיל ההתבגרות.

לקח לנו מעט שנים עד שבנינו את הבית.

התחושה של בית משלי, כזה שגם הבנות שיצאו מהבית, יכולות לבוא ולהתארח, כיום אף עם הנכדות, להסתובב בבוסתן הקטן ולאסוף פירות, לקטוף צמחים מהגינה ולצאת לטיולי כוכב, שאת כל הסביבה אני מכיר היטב, מהווה עבורי, משהו מרגיע מאוד.

משהו יציב.

בכל אחת מהתקופות היה גם תחביב שהרחיב את הקשר לסביבה, בגינוסר, התחילה האהבה לכינרת ולשייט עם קייק, בתקופה מאוחרת יותר, עברתי לגלישה על גלשן רוח, שהחזיר אותי למרחב ההוא בתחושה אדירה של סיפוק, שאני מצליח גם להתפתח בתחום שהייתי כל כך מוגבל בו, ספורט.

אלא שזה שוב לא רק הספורט, אלו המרחבים שלי, המרחבים שבהם אני חש ביטחון – החוף של הקיבוץ, שבו אני מבלה שעות על גבי שעות, החופים המזרחיים שבהם אנחנו גולשים כשגם כאשר אני נסחף, נשבר לי חלק בגלשן, אני יודע בדיוק איפה אני, אני מצליח שוב ושוב לבסס את המקום הבטוח שלי.

תהליכים דומים חוויתי באמצעות סוגי ספורט שונים שאפשרו לי לטייל - רכיבה על סוסים , ריצה הליכה ובעשור האחרון, רכיבה על אופני שטח.

כל אלו, מהווים עבורי אמצעים לנוע במרחב הבטוח שלי, להכיר אותו טוב יותר, ליהנות שוב ושוב ממקומות שבהם אני עובר, מהצמחיה, מהחיות מהנופים ומגילויים מפתיעים.

החוויה הזו, היא מאוד בסיסית, אני נמצא מרבית הזמן במרחבים האלו לבדי.

אני והאופניים שלי.

אם כי, העובדה שהצלחתי להיפתח גם לממד החברתי ברכיבה, הצליחה לחבר בין ההתמודדויות החברתיות שהשאירו אותי מצולק לתהליכים של תיקון.

באחד מהמקרים, במפגש מיוחד במהלך השבעה של חיימק'ה, איש יקר שאיתו עבדתי כנער, כאשר הוא ניהל את המטע, אני פוגש בבנו, אוהד, צעיר ממני בשלוש שנים, שעזב את הקיבוץ שנים קודם. בדרך כלשהי השיחה מתגלגלת לתחביב ששנינו עוסקים בו – רכיבת שטח.
הוא מזמין אותי להצטרף לקבוצה שנמצאת רחוק מכאן, אבל יש גם כמה חברים מעמיעד שלוקחים בה חלק.
החברים האחרים מהקיבוץ, הם בני משק הרבה יותר וותיקים ממני, כך שכלל לא בטוח, איך הם יקבלו את הבשורה, אבל הוא מזמין אותי להצטרף ומהר מאוד אני מתחיל להרגיש שהקבוצה היא גם שלי.

אומנם, פה ושם הערה קטנה, כמו "אני לא בטוח שאלון כבר תקבל לקבוצה..." שנאמרת בהומור מחזירה אותי לרגע לחרדות שלי – האם אני באמת שווה בין שווים?

באופן כלשהו, אני מציג ביטחון רב, כאילו אין לי שום ספקות לגבי מקומי, לפעמים בצורה קצת מתריסה, כך למשל, כאשר המדריך, מודיע שהוא לא תכנן מסלול לשבוע הקרוב, אני מתנדב להוביל את הקבוצה כולה למסלול שלמדתי באותה תקופה כאשר גרתי בכחל.

זכור לי, שהיו כמה הרמות גבה "אני כבר שנים בקבוצה, לא הייתי לוקח על עצמי להוביל מסלול..."

אבל, מתוך הרגל, התעלמתי, הובלתי את הקבוצה במסלול והרגשתי טוב שאני לא נסוג ולא חושש.

נראה כאילו המסלול הוא שנתן לי את הביטחון, אני במגרש ביתי.

אז, אולי היו כמה שביקרו, אבל לפחות מחלק שמעתי ממש מחמאות, איך באיזור שהם מכירים כל חייהם, הצלחתי להכיר להם מקומות חדשים ושמאוד נהנו מהמסלול.

ההתמודדות שלי, גם עם הביקורת שבאופן כללי יכלה להעיק מאוד, היתה הרבה יותר קלה במרחב הבטוח שלי, במרחב שאני מכיר טוב, שאני מרגיש בו בבית.

האפשרות הזו, לייצר מרחבים בטוחים, הופכת עם השנים ליכולת חשובה.

זה לא רק אותן מקומות בהן יש לי בית משלי, אלא במקומות שאני נמצא כאורח, אני מייצר את אותו מרחב, חוזר על מסלולים, מוצא לי פינות מיוחדות.

אני זוכר, את אחד הביקורים בלה-סיוטה שבצרפת.

מקום שבו אבי נולד וגדל הסבא והסבתא הצרפתים חיו שם והגענו לראשונה לביקור כשהיינו ילדים קטנים.

מאז חזרנו מספר פעמים.

מהר מאוד, מצאתי לעצמי מקומות מוכרים, שאני שב אליהם, מצוק מסוים מול הים, שאת המסלול אליו אני למד.

באחד הלילות אני חולם חלום, שבו אני נזכר שתמיד הייתי שם – אני רואה את רחובות לה-סיוטה ומרגיש התרגשות גדולה, כאילו לרגע אני משוכנע שאני חוזר למחוזות ילדות.

הכל כל כך מוכר, אני סומך על עצמי שאני יודע את הדרך, אני מוצא את הפינות שאני אוהב ומרגיש שם שליו.

אולי זו העובדה שעברתי כל כך הרבה מקומות מגורים בילדות, אולי זו איזשהי יכולת אחרת.

אבל ברור לי שאני יודע לייצר עבור עצמי מרחבים בטוחים כאלו, מקומות שמהר מאוד אני מרגיש בהם בבית, לומד להכיר אותם, לחוות בהם ביטחון, לנוע בהם בחופשיות.

 

עם פרוץ האירועים של ה 7.10.23 הייתי באחד המקומות הבטוחים האלו, אנחנו יחד עם חבורת רוכבים מגינוסר.

חברים שהכרתי בשנים אחרונות.

חברים שהצליחו לסייע לי בחוויה מתקנת עם ילדי גינוסר.
כאילו למרות שאז החברה בקיבוץ גינוסר דחתה אותי, קיבלתי הזדמנות שניה, בני משק שלהפתעתי לא מצאתי בהם אף אחת מאותן תכונות סגירות שהכאיבו כל כך בילדות, שנתנו לי להרגיש מקובל ורצוי.

אותה חבורה, גדלה באותו המרחב, הטיולים המשותפים שלנו במסלולי הילדות היו סוג של קרקוע, כאילו כבשנו יחד את הקרקע, דרך טיולי האופניים, חקרנו מסלולים חדשים ישנים, שמעתי מהם סיפורים על המקומות השונים ונהנינו יחד מהנופים ומהזמן המשותף במרחבי הבית האלו.

באותו בוקר נורא, היינו בפסגה מתחת לארבל, תל רקת, תצפית מרשימה על מחוזות הילדות, באופק, החופים שבהם נהגתי לגלוש, קיבוץ גינוסר וברקע כחל ועמיעד.

בהפסקה על התל, אחד החברים, ברק עדכן אותנו שבקבוצת הווצאפ שלו עולות הודעות, מאוד מטרידות.
הוא נראה פתאום מאוד רציני.

אחרי מספר דקות קובע – התחילה מלחמה!

איפה?

מה?

זה בדרום, בעוטף עזה, אבל הפעם זה לא אותו דבר, זה מלחמה...

אנחנו עדיין באיזור הבטוח שלנו, נוסעים לבית שלו, מאזינים לחדשות, הוא צודק, נראה שבאמת קורה משהו נורא.

אני חוזר הביתה ברכב, מאזין כל הדרך לגלי צה"ל ורגע לפני שאני נכנס הביתה, אני שומע את ראש הממשלה מכריז – מלחמה.

כעבור מספר ימים, אשתי, רוני אומרת, אנחנו חייבים לעשות משהו.

היא מוצאת הצעה להצטרף לפרויקט התנדבותי באילת.

זקוקים למטפלים רגשיים לעבודה עם המפונים.

אני נלחץ, מה זאת אומרת?

מה התוכנית?

לכמה זמן?

איפה נגור?

אני מכיר כבר את האישה, מבין שאם היא החליטה, הרי זה מה שיקרה.

הבת הצעירה שלנו באילת, היא גם כן מעודדת, מסיבות אחרות – היא משוכנעת שבגליל זה מסוכן, שעוד רגע המלחמה תגיע גם אלינו, בואו לאילת, תעזרו פה...

בדיאלוג אודות האפשרות לצאת, אני אומר לאשתי, רק חשוב לי לשמר את השגרה שלי, להמשיך לטייל, לצאת לרכיבות, לדעת שאני לא יוצא מאותה שגרה בריאה שבניתי לי, שעוזרת לי להישמר, גם מבחינת הכושר וגם בתחושה של השגרה, שאני נרגע בה.

אני אפילו אורז ציוד רכיבה ליתר ביטחון, אולי אמצא שם אפשרות לרכב.

 

היציאה מהמקום הבטוח

ביציאה, ישנה תחושה של הכרח. ברור שאני צריך לקחת חלק בעבודה הזו. ברור שבדרך כלשהי אנחנו צריכים לקחת חלק מבאמץ הלאומי.

אבל מה איתי, מה איתנו, עד כמה נצליח לשמר את המרחב הבטוח שלנו?

עד כמה תהיה לי אפשרות לשמור על השגרה הבריאה שעוזרת לי לשמור על כושר, על רוגע?

למזלי הרב, מיד עם הגיענו לאילת, אנחנו חווים חוויה מתקנת, שלא היתה באירועים קודמים, לא זכורה לי חוויה כל כך חיובית של קליטה.

משפחת בלום, זוג פנסיונרים, התנדבו דרך "אחים לנשק", לארח אותנו.

הם מציעים לנו שני חדרים, אנחנו עם הבת הבכורה, ומהר מאוד נותנים לנו תחושה שהבית שלהם הוא ביתנו.

כל התקופה הראשונה, שבה התנדבנו, הם לא הסכימו בשום אופן לקבל שום תמורה.

דאגו לנו כאילו היינו הילדים שלהם והבנות שלנו הנכדות שלהם.

מה עוד, שהיו להם קשרים בעיר, שבהרבה מקומות, גם הפכו אותנו לבני משפחת בלום...

במלון, הראשון בו עבדנו, מיד שהיה קושי, הוא הרים טלפון וקיבלנו יחס מיוחד, גם המשפחה הרחבה כבר אימצה אותנו, יצאנו יחד לטיולים והאח שלו, ששמע שאני רוכב שטח, מיד הלווה לי את אופני השטח שלו.

המרחק מהבית, כבר לא היה נורא כל כך.

חודש ראשון, לא חזרנו הביתה והתחושה היתה שאנחנו בבית.

גם בהמשך, היתה משפחה נוספת, שעטפה אותנו, חליתי בקורונה, הם הציעו לי מיד את הבית של הסבא, שעבר לדיור מוגן, שהייתי שם ובהמשך הציעו לנו לעבור כמשפחה.

באותם ימים, הפעילות כבר עברה לחסות של ישראייד, שגם דאגו למגורים ורצו שנעבור להתגורר במלון, הבנו עד כמה חשוב לנו לשמר את החוויה של המרחב הבטוח שלנו ואשתי שיודעת להתעקש, דאגה שבניגוד לכל מה שנאמר בתחילה, הם יאפשרו לנו לגור בצימר שהושכר לנו לתקופה ארוכה.

באותה תקופה, כבר התחלנו לנדוד מעט, השגרה השתנתנה, "ההורים" השתנו, מרגע שהיה ארגון שבו היו הרבה מאוד מנהלים וגם המרחבים המוגנים שאנחנו ניסינו לבנות עבור הקהילות עימן עבדנו היו זמניים, בכל פעם, מלון חדש הסכים לאמץ אותנו, אבל אחרי תקופה הודיע שזה נגמר וצריך לפרק.

הרצון שלנו, לייצר עבור הקהל שלנו, מרחב בטוח, מרחב שבו הם יחוו שהם יכולים לעבד את החוויות הקשות, שבו הם חווים תחושה של שמירה, של ביטחון ויציבות. לא תמיד הצליח כל כך.

הצוותים שעימם עבדתי, עשו מאמץ גדול בכל פעם מחדש, לבנות מרחב כזה, מרחב שישמור על גבולות ברורים שהם של הקהל שלנו, שבו ישנם מרחבים של יצירה ומשחק, שהדמויות בו קבועות יחסית ושנותן תחושה מסוימת של בית.

לא פעם ניסיתי לשכנע אנשי מקצוע שונים אודות החשיבות של המרחב הבטוח.

אני לא בטוח שהם ירדו לסוף דעתי.

בימים אלו, כשאני כבר במרחבים הבטוחים הישנים שלי, אני יושב לכתוב את הדברים האלו, על מנת לנסות לסייע לאחרים שעושים מלאכה דומה להבין את החשיבות, של אותה יצירת מרחב.

של העובדה שמרחב בטוח, הוא מרחב שמאפשר עיבוד של חוויות קשות.

שיש הרבה גורמים שיקבעו אם אדם יצליח לעבד את האירועים הקשים, או יהפוך להיות "פוסט טראומטי".

הראשון בהם, הוא יצירה של מרחב כזה.

של מרחב שיש בו פוטנציאל עבור היחיד ועבור הקהילה, להוות "מרחב בטוח".

לכן, כשמשהו מגיע לאותו מרחב שאנחנו עובדים עליו במאמצים רבים ומחליט שהוא רוצה לעבוד בתוכו, למרות שהוא מגיע מגישה אחרת ומפריע לאוירה שאנחנו מנסים לייצר. צריך להבין, שאנחנו לא עוסקים באגו.

כשמלון מסוים מסכים שנקבל מרחב אבל לאחר מספר שבועות מודיע שעוד השבוע צריך לפנות – להבין שיש בכך פוטנציאל ליצר נזק של ממש, לערער את הביטחון שהתהווה במרחב הזה שאפשר עיבוד של החוויות ותחושה מחודשת של יציבות וביטחון.

וכמובן המסר גם עבור אנשי המקצוע שיקימו בעתיד מרחבים שונים שהתפקיד שלהם יהיה לסייע לקהילה לאחר אירועי אסון, להתבונן מעיני הקהל שלהם, לשאול מה יאפשר להם לחוות שהמרחב הופך להיות עבורם מרחב בטוח יחסית, מרחב שמאפשר להתחיל "להרגיש בבית" ויזהרו מאוד מפני כל מה שיכול לקלקל את החוויה הזו.

הגלגל מסתובב, את השורות האלו, אני כותב כאשר אני מתחיל להתכונן להרצאה לחיילים שעובדים עם הילדים של האיזור שלנו, עם הגליל העליון.

אני מחפש אחרי חומרים שיתאימו לי להרצאה ונתקל במאמר שהתחלתי לכתוב, כמו עוד עשרות אחרים ולא פרסמתי ומחליט לעדכן אותו ולהעלות אותו כפרק נוסף ב"סיפורו של דיסלקט מפוצה".