סיפורו של דסלקט מפוצה - בלוגר

15.2.2006 בסיום החופש הגדול של כיתה א`, עברה המשפחה לקיבוץ גינוסר שעל שפת הכינרת, הסיבות שנאמרו לילדים היו שתיים: הסיבה הראשונה: לאמא קצת קשה לטפל גם בילדיה האמתיים וגם בילדים המיוחדים שלה. הסיבה השנייה:  בפורייה אין מספיק חברה ובקיבוץ יהיה ... לגבי העבודה של אמא, אני משער שהמעבר לעבודה בגן בקיבוץ הייתה בשבילה הקלה, אם כי, לא כל כך ידוע לי עד כמה הדבר תרם לקשר ביננו, היות ובקיבוץ הייתה נהוגה באותם ימים לינה משותפת ואת ההורים ראינו הרבה פחות מאשר ראינו בעבר. לגבי החברה החדשה, כאן הסיפור עצוב ביותר – החברה החדשה הייתה סגורה ומתנשאת, הילד התמים שהגיע לכיתה ה"מלוכדת", הפך להיות שעיר לעזאזל, בכל פעם זכה לשמות גנאי והרוע עמו נאלץ להתמודד, פגע והרס הרבה חלקות טובות בנפשו של הילד הרך והתמים. חלק אינטגראלי מהחינוך הקיבוצי של אותם ימים היה, שהכיתה מחוברת לבית הילדים והמורה הייתה המורה לכל המקצועות. אני זוכר שהביך אותי מעט הקושי שלי להתמיד בקריאה ולכן, כשפעם שאלו בבית הילדים מה קורא כל אחד, אני הרמתי חוברת שנראתה לי "רצינית" וראיתי את התמונה – מעליה, היה כתוב ...

האסון ממש לקראת סיום חופשת הקייץ, בחופשה משפחתית, אמא טובעת בים, אבא מושט אותה מהמים, אבל, היא כבר ללא נשימה, ניסיונות ההצלה, לא ממש עוזרים. אמא מספיקה לומר לנו "תשמרו על עצמכם". אנחנו חוזרים מהים התיכון לגינוסר, בערב מקבלים את הבשורה. המטפלת קראה לכל הילדים לשבת איתי במעגל, היא הסבירה לכולם שקרה לי אסון נורא, ביקשה שאספר מה קרה והוסיפה שהם, הילדים יוכלו לעזור לי, אם יקשיבו ויבטיחו שהם מתחילים לקבל אותי לחברה. אני זוכר, את רגש האשמה שבצבץ בי, כשלרגע חשתי הקלה – אמרתי לעצמי איזה דבר נורא, אמא נפתרה ואני ייהנה מזה – סוף סוף יפסיקו העינויים ואני אהיה מקובל בחברה. אבל, אל דאגה זה לא ממש קרה – שבוע אחרי המקרה, כשלרגע התחלתי להרגיש טוב וביקשתי להצטרף למשחק, – אחת הבנות פנתה אלי ואמרה: "זה שקרה לך אסון, זה לא אומר שאתה צריך "לתפוס תחת"". הבנתי שהאשליה נגמרה. נדמה שישנם רמות של כאב, לכן כאשר הכאב של היתמות שלט, לא ממש יוחסה חשיבות בתחילה לדחייה החברתית ועוד פחות מכך לבעיות הלמידה. עד לאותם ימים, בעיית הלמידה כלל לא הפריע, היא התגמדה לעומת הנידוי ...