ילדות - גינוסר
15.2.2006
בסיום החופש הגדול של כיתה א`, עברה
המשפחה לקיבוץ גינוסר שעל שפת הכינרת, הסיבות שנאמרו לילדים היו שתיים: הסיבה
הראשונה: לאמא קצת קשה לטפל גם בילדיה האמתיים וגם בילדים המיוחדים שלה.
הסיבה השנייה: בפורייה אין מספיק
חברה ובקיבוץ יהיה ...
לגבי העבודה של אמא, אני משער שהמעבר
לעבודה בגן בקיבוץ הייתה בשבילה הקלה, אם כי, לא כל כך ידוע לי עד כמה הדבר תרם
לקשר ביננו, היות ובקיבוץ הייתה נהוגה באותם ימים לינה משותפת ואת ההורים ראינו
הרבה פחות מאשר ראינו בעבר.
לגבי החברה החדשה, כאן הסיפור עצוב
ביותר – החברה החדשה הייתה סגורה ומתנשאת, הילד התמים שהגיע לכיתה
ה"מלוכדת", הפך להיות שעיר לעזאזל, בכל פעם זכה לשמות גנאי והרוע עמו
נאלץ להתמודד, פגע והרס הרבה חלקות טובות בנפשו של הילד הרך והתמים.
חלק אינטגראלי מהחינוך הקיבוצי של אותם
ימים היה, שהכיתה מחוברת לבית הילדים והמורה הייתה המורה לכל המקצועות.
אני זוכר שהביך אותי מעט הקושי שלי
להתמיד בקריאה ולכן, כשפעם שאלו בבית הילדים מה קורא כל אחד, אני הרמתי חוברת
שנראתה לי "רצינית" וראיתי את התמונה – מעליה, היה כתוב "הציפור
השחורה" והופיעה בה תמונה של מטוס – סיפרתי לתלמידים המופתעים את הסיפור כולו
אודות מטוס הקרב העתידי תוך המחשה של האקרובטיקה המיוחדת והיכולת שלה להעלם בלי כל
קושי. מזל שהמאמר היה במילים כה מסובכות – ידעתי שהם לא יבדקו...
מידי פעם היה נושא לימודי שביקשתי
מעופר, אחי הבחור, להסביר לי.
אני זוכר איך הסביר לי מה זה חזקות
ושורשים ובשיעור המתמטיקה הדהמתי את הכיתה כולה ואפילו המורה הצהירה שזה נכון
ומפתיע שאני יודע את זה.
כך סלחה לי המורה שלא כל כך הצלחתי
לגמור את התרגילים הפשוטים בלי טעויות.
היא ידעה שבסוף זה יהיה בסדר...
בבית, לפעמים היו חיכוכים, אבא היה
מתעצבן ומתחיל לצעוק, בדרך כלל, זה היה קשור לזה שלא הייתי אחראי, או שהוא שמע
משהו לגבי הלימודים שלי, אבל אמא הייתה עומדת ביננו ומרגיעה אותו בלי לפחד.
מגוננת עלי תמיד.
החברה שהייתה צריכה להיות טובה יותר
מזו של פוריה, הפכה לעוינת יותר ויותר.
שמות הגנאי היו רק ההתחלה, ההקנטות היו כה
חמורות, עד שילדים פחדו להיות בחברתי כדי שלא יחשבו ל"עירוניים" או
חברים של "אסטמה".
היה ילד אחד שגם הוא הגיע מבחוץ, שנאלץ
להתחבר איתי, כי גם הוא לא היה בן משק, בנינו יחד בית על העץ מול ביתי, בילינו בו
שעות וניהלנו שיחות של שני ילדים פיקחים ובוגרים.
אבל יום אחד הוא עבר ליד הבית עם יתר
חברי הקבוצה...
כשהגעתי הביתה התמלאתי דמעות – הבית
כולו היה הרוס, לא נותר כמעט זכר לארמון המפואר. הכל בגלל שהילדים צחקו עליו שהוא
חבר שלי.
אמא נפתרה בסוף החופש הגדול של כיתה
ד`, הייתי אז בן 10.
באותם ימים לא הייתי מסוגל אפילו לאמור
"אמא מתה", אמא הייתה בשבילי המקור לכל הביטחון והאושר בעולם.
הדבר הבטוח כל כך, ההגנה המוצקה והאדם
שתמיד יאהב אותי.
כבר לא ישמור עלי יותר.
המכה הייתה אנושה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה