הקדמה

9.2.2006

המושג "דיסלקט מפוצה", משמש לא פעם בפי המומחים, כאשר אלו באים לתת כותרת לתלמיד שנראה כמי שסבל בעבר מדיסלקציה, אבל בדיעבד הצליח ברכישת הקריאה והכתיבה באופן כזה, שלא ניתן בהווה לראות פער מהותי בינו ובין בני גילו בנוגע לרמת הקריאה והכתיבה.
המושג מתייחס לעובדה שהתלמיד, אשר סבל במקור מהליקוי פעל לשם פתרון הקושי בדרכי פיצוי שונות והצליח.
כאן מוצג סיפורו של אלון האס, מי שהתחיל את דרכו כתלמיד "בעייתי" ועשה דרך ארוכה, עד לימים אלו, בהם נהנה מההצלחה בתהליך שאחרים כינו "מנכות למתת אל", מצב יוצא הדופן, בו השוני הופך ממטרד נוראי, לכח ייחודי.

הדיסלקציה, לא נגמרה, אמנם לא נותרה בצורתה המקורית, אולם השאריות מלוות אותי עד עצם היום הזה, בכל פעם בה אני נאלץ להתמודד עם חומר חדש, בכל מעבר למסגרת חדשה ובכל יום מחדש. אומנם, באופן מופחת ושונה מאוד, אך עדיין קיים.

הסיפור מתחיל מהסוף, היום אני בעל תואר שני בייעוץ חינוכי וחינוך מיוחד, בעל תעודה של "תרפיסט באומנות", וברוב עבודתי, עוסק בתחומים שונים הקשורים ללקויי למידה, החל בטיפול רגשי בתלמידים הסובלים מליקויים שונים, דרך לימוד סטודנטים בעלי לקות למידה, עבודה עם חונכים ללקויי למידה, הנחייה ולימוד של מורים לחינוך מיוחד והעברת סדנאות קצרות לצוותי חינוך שונים (מורים, מטפלים וסגלים צבאיים) סדנה חוויתית שמשמעותה – החוויה של האדם לקוי הלמידה.

הסיפור המובא בדפים אלו, מנסה לתאר באופן סיפורי את השלבים השונים בהתמודדותי עם הליקוי החל מתחילת הלימודים ועד ליום זה. במהלך הסיפור, מוצגים הניתוחים המקצועיים שלי בהתבוננות לאחור, להסברים של מה שעברתי באותם ימים והאופן בו סייעו השלבים השונים לצאת מהמבוך.