הסינפסה - בין פסגה לפסגה - סינפסה ראשונה

הסינפסה, היא הרווח בין תאי העצב.

הפולס במערכת העצבים, עובר מעצב אחד לאחר, עובר דרך רווח קצרצר, אשר בו תקבע התוצאה של הפולס הקודם – האם המידע יעבור, האם התנועה תתבצע ?

בהרבה מהקטעים בהם הוא הצליח לפעול, הפעילות הייתה מוצלחת, הבעיה כמעט תמיד היא ברווח הזה, בין פעילות אחת לאחרת.

הצורך הזה לעבור משלב לשלב, מתפקיד לתפקיד.

בימים האחרונים קיבל שוב בקשה לפתוח מסלול לתרפיה באמנות. עוד מסלול, כבר שני מסלולים הוא ניהל בעברו, עזר בהקמה של מספר מסלולים אחרים.

הוא מרים טלפון למי שכנראה עמד מאחורי ההצעה להשתמש בו כראש התוכנית. 

משתף אותו בלבטים. 

המצב המורכב של התחום, שבו מסלולי התואר השני הפכו לדרך המקובלת ויש כאלו שרואים בפתיחה של מסלולי תעודה נוספים בגידה במקצוע.

המחמאה מהצד האחד שמכירים בו במנהל תוכנית, הרצון שלו לפתוח שוב מסלול שיבנה על פי החזון שלו והעובדה שמבחינה כלכלית הוא יחזור שוב לאותה פסגה בקריירה, כל אלו מחזקים אותו במענה החיובי המיידי.

אבל מעלים בו שוב את אותן שאלות נוקבות, באשר לאפשרות שהתלמיד עם הכשל בניהול העצמי ישמש כמנהל.

נכון, הוא כבר הוכיח מספר פעמים שהצליח, מאז הגיוס של הדגים בתיכון, הצוות המוביל בקיבוצו, המכון שבנה ומנהל מתחילת המאה ובכל זאת, משהו בו בכל פעם מחדש מחזיר אותו לחשש, לעובדה שחסרה לו אוטומציה של מנגנוני הניהול.

כבר מספר שנים שהוא מלמד תרפיה באמנות, מי היה מאמין, הנער לקוי הלמידה הפך למורה, מלמד באקדמיה ושימש כמרכז של שני מסלולים של תרפיה באמנות.

הרעיון הזה עדיין לא עוכל.  

השאלה בדבר הרשות שלו לנהל, כאשר הוא עצמו סובל מכשל בניהול העצמי, נותרה בעינה.

לאורך כל הדרך הוא יודע, יש כמה בורות שאסור לו ליפול אליהם, אלא שהוא מכיר אותם כבר כל כך טוב ויודע לבקש סיוע במקומות בו זה נדרש.

הצעד הראשון שאפשר לו לנהל, הוא הגיוס של מזכירה.

הוא ממשיך להחזיק את המכון שלו, כל אותם שנים למרות שרוב העבודה בהוראה ובניהול – לכאורה הוצאה מיותרת ובזבזנית. אבל רק לכאורה, הוא יודע היטב, שכל זה לא היה קורה בלעדיהן.

המזכירות האישיות מחזיקות אותו בכל המטלות, החל מהכנת הסילבוסים, ניהול היומן ועשיית הסדר הקבוע ביום העבודה שלו.

מפעם לפעם הוא מזהה הרמת גבה, של אלו שאותם הוא מפנה אל המזכירה שלו לתאם פגישה.

"מה הוא חושב את עצמו, הוא כבר לא יכול יכול לקבוע את הפגישות בעצמו ?"

אלא, שהוא באמת לא יכול, הוא יודע בדיוק מה יקרה אם הוא יקבע את הפגישות בעצמו.

בכל מספר שנים מתחלפות המזכירות, כבר למעלה מעשור שהוא נעזר בשירות המזכירות כדי לנהל את עצמו.

השאלה הזו – עד כמה הוא מנהל טוב, לא ממש מרפה, בכל פעם שיש מחדל כלשהו, הוא שואל את עצמו, האם הוא בכלל ראוי להיות מנהל ?

האם זה אחראי לתת למשהו שלא יכול לעשות שיעורי בית לבד, להיות אחראי על כל כך הרבה אנשים ?

מפעם לפעם, הוא מקבל את התשובה המרגיעה, חיזוק לעובדה שהוא ממלא את תפקידו על הצד הטוב.

ממש בימים אלו, כשקיבל שוב בקשה לפתוח מסלול חדש – הוא בודק עם עצמו, מהו אותו חשש, איך אחרי שכבר הוכיח את עצמו שוב ושוב הוא עדיין לא משוכנע שהוא רשאי לעמוד בראש מסלול, שהוא מתאים להיקרא מנהל.

הטלפון הראשון, מאותה מכללה העלה בו את כל אותן המחשבות – עדיין לא נחתמה העסקה.

הוא כבר למוד ניסיון – אמנם בפעמים הבודדות שהעסקה נחתמה הוא היה מרוצה מאוד, אבל היו גם הרבה הצעות שנגמרו בהחלטה לא לפתוח מסלול, הוא כבר מצא עצמו שותף להרבה תוכניות שבהן בסוף לא לקח חלק, או שהיה שולי מאוד ולכן הפעם הוא כבר עונה כבעל ניסיון.

לאחר הבקשה השנייה שמוצגת לו – לשלוח תוכנית שתראה שהתוכנית כדאית, הוא שולח רשימה של שלבים – הראשונה שבהן כוללת חתימה על חוזה העסקה.

הפעם הוא לא ייפול לבורות הקודמים, לא ישקיע עבודה ללא תמורה.

נכון, הכל מוכן אצלו – תוכנית עסקית מפורטת, חוברת קורס מפורטת לשלוש שנים, הוא כבר עשה את הכל, יש לו מסמכים מכל סוג, הכל ארוז ושמור.

זה יהיה קל מאוד הפעם להתחיל, כשכל הידע והניסיון אצלו. ובכל זאת, הוא מרגיש חשש כבד כאשר עונה בצורה חד משמעית שיתחיל רק לאחר שתחתם העסקה בניהם.

הרי שורה של מרצים ישמחו לעזור לבנות תוכנית בלי לקבל תגמול ורק שיבטיחו להם שהם יעמדו בראש התוכנית אם תיפתח. האם הוא לא מסתכן ?

האם הוא באמת כל כך מוצלח, שהם יהיו מוכנים להשקיע במרצה מהגליל ?

כבר מספר ימים עברו, עדיין לא פנו אליו לחתום על העסקה.

אבל הוא די שלם עם עצמו.

הוא מבין שכל הכשלים כבר נלמדו, שאין לו באמת ממה לחשוש.

הלוואי שגם הפעם לא יהיה לו זמן להשלים את כתיבת הספר, כי שוב יקבל לידיו מסלול חדש לנהל, שוב ישקע בעבודת הניהול שלתוכה הוא נשאב.