מה אתה רוצה להיות שתהייה גדול ? והאפשרות שהתלמיד הלקוי יהיה פעם מנהל.
מה אתה רוצה להיות כשתהייה גדול ?
פגישה עם היועצת בתיכון, היא קוראת לו לחדרה והוא במילא כבר לא נכנס
לשיעורי לשון, כך שיש לו שעה פנויה. מה כבר יכול להיות.
ניגש לחדר, ממתין לנזיפה.
אבל היא בחיוך כלשהו, שואלת אותו – מה אתה רוצה לעשות ?
הוא די מבולבל מהשאלה, מה את בדיוק מתכוונת ?
בחיים.
כשתהייה גדול, מה תרצה לעשות ?
לסבא שלי יש חברת תיירות גדולה, יכול להיות שאני ארצה לעבוד בחברה.
היא קוטעת אותו ומציעה לו לעשות תרגיל.
מתחילה להקריא לו רצף של שאלות, בכל אחת נותנת לו לקשקש קצת, כמעט על
כל מקצוע, יש לו כמה דברים להגיד, היא בסבלנות ממשיכה...
ולמה לגבי מנהל ?
תראי בחברה של סבא שלי, היום הוא המנהל, אולי בעוד הרבה שנים, אם
החברה תמשיך לגדול, אני אוכל לנהל משהו בחברה.
המסקנה שהייתה חשובה ליועצת הייתה מאוד שקופה – היא הראתה לו שבכל
המקצועות שהוא בחר, הוא יידרש לבגרות כנקודת מוצא, פרט לנהג אוטובוס.
העניין הוא, שזה נשמע די מגביל אם תוותר לו אפשרות אחת בלבד ויוכל
להיות רק נהג אוטובוס.
המסקנה הופנמה היטב ואכן המאמצים להשלים את הבגרות הוגברו בעקבות אותה
שיחה.
אחת התשובות שאתה הנער המשיך ללכת כל אותן שנים, הייתה בדבר היכולת
שלו לנהל.
האם הוא מתאים לנהל ?
הוא ששנים מאוחר יותר הבין שסובל מכשל בניהול העצמי, איך יוכל לנהל
חברה ?
לנהל אנשים, מה צריך בשביל להצליח לנהל ?
מאותו היום, הוא מתבונן סביבו על מנהלים שונים, שואל את עצמו עד כמה
יש לו התכונות הנדרשות לכך.
שורה של דמויות ניהול אתם הוא יוצר קשר החל מאותה שנה משמשים לו
להעמקה בסוגיה המטרידה –
הדמות הראשונה עליה הסתכל כדוגמא למנהיג, הייתה יגאל אלון, יצא לו להכיר
אותו מקרוב, הוא גדל בגינוסר, כאשר האיש היקר ההוא היה שר החוץ וכל פעם חש כבוד
גדול כשהאיש החשוב ההוא התנהג בידידותיות, יגאל, שהיה מגיע בסופי שבוע לקיבוץ נדרש
להשלים תורניות חדר אוכל והגיש להם אוכל ופעם בשנה ארגן אירוע גדול אליו הגיעו
הדרוזים שהעריצו אותו, הוא אחד הפוליטיקאים היחידים שנתן להם כבוד, כל ראשי העדה
היו מגיעים לאירוע השנתי.
האם גם הוא יהיה פעם איש חשוב ?
האם הוא יוכל לעשות דברים בעלי משמעות ?
מבין האנשים שהכיר מקרוב הדוגמא הראשונה למנהל הייתה סבא ראובן, מי
שהקים וניהל את החברה המשפחתית המצליחה, בסך הכל הוא די מזכיר לו את עצמו, במיוחד
באותה תכונה שסבתא מכנה – הפנטזייה.
מפנטזייה
לעשייה – יזמות ראשונה
ההתנסויות הראשונות בניהול מגיעות סביב הרצון לעשות גיוסים לקראת טיול
לחו"ל.
קבוצת רימון, שנתיים מעליהם התחילו גיוסים לקראת נסיעה לחו"ל והם
הצליחו להרוויח מספיק כסף לטוס ליוון.
הוא כבר בכיתה י"א אם יתחילו עכשיו, יתכן שעד סוף התקופה גם הם
יוכלו לאסוף מספיק כסף לטיסה לחו"ל.
שניים מהחברים לכיתה מצטרפים לחלום – יגאל ודורון, שלושתם יושבים בחדר
האוכל ומתחילים לדבר על הרעיון. איך ירוויחו כסף ?
הקבוצה שמעליהם פתחה את הדרך – אם מותר להם להרוויח כסף לצורך טיסה
משותפת, הרי שגם לנו מותר.
למה שלא נרוויח גם כסף ?
לרוב הקוראים השאלה בוודאי לא ממש ברורה.
אבל זה היה השלב שבו הקיבוץ התחיל את הפתיחה של הסדק הקטן בדלת
הקפיטליסטית.
עד אז, העובדה שמשהו בקיבוץ ירוויח כסף הייתה סוג של פגיעה ערכית
חמורה.
אבל באותם ימים הצעדים הראשונים של מה שעשור מאוחר יותר יכונה בשם
הפרטה מגלה את צעדיה הראשונים.
העובדה שמותר להרוויח כסף כקבוצה למטרה חברתית משותפת.
ימים כלילות הוא ממשיך לחלום על רעיונות, הם יושבים יחד שוב ומתחילים
להריץ רעיונות –
הולכים לטיול – אלון שמע מהמדריכה שהצמחים האלו נקראים זעתר וזה בדיוק
אותו הזעתר שאנחנו אוכלים עם פיתה, מיד שואל – את החברים – רגע יש לנו כל כך הרבה
שטחים של הקיבוץ, אפשר למצוא זרעים של זעתר לגדל אותו ובשנה הבאה נוכל לאסוף
ולמכור.
הם לא מתלהבים מהרעיון.
עוברים ליד קנים, אחד החברים מציע אולי ניקצור קנים ונעשה מזה משהו ?
כן, אפשר רהיטים...
הוא עובד במטע באותה תקופה, שלושתם בוחנים רעיון חדשני, הם רואים
שהאבוקדו שעל הריצפה המכונה "בררה" נרקב ולא נעשה בו שום שימוש, מלבד
מספר חברים שאוספים אותו בשבתות לעצמם.
הוא מציע – אולי ננסה לאסוף אותם ולמכור ?
הם אוספים ארגז של אבוקדו מזן האס, ניגשים לכביש הסמוך, מיד עוצרת
מכונית – כמה זה ?
הם זורקים מחיר – 100 שקלים.
הוא מוציא שטר – תנו לי את כל הארגז.
הם בשוק. השטר בידיים הרועדות שלהם, הם חוזרים מיד למטע ומתלבטים – מה
עושים עכשיו...
לא קיבלנו אישור למכור, זה של הקיבוץ. הם קורעים את הכסף וקוברים אותו
עמוק באדמה.
זמן מה יעבור עד שהם יחזרו לאותו הרעיון, אבל בינתיים, בחדר האוכל,
מופיע גיא, ילד צעיר יותר ומספר על הדגים במאגר – הייתי בשבת במאגר, משה וזנה
הכניס לשם דגים לפני שנתיים, זה היה בשביל הירוקת, עכשיו הם ענקיים, תפסי אחד
מספיק לארוחה משפחתית...
האנטנות של הנער נפתחות.
הוא קורא לדורון ויגאל. מה אתם אומרים ?
בחדר האוכל הם מכנסים את החברים מכיתת סביון.
יושבים יחד ומספרים בהתרגשות על הרעיון.
משוכנעים שהחברים ישמחו.
אבל, במקום זאת מתחילים לקבל שאלות צולבות, ביקורתיות – באמת למה אתם
חושבים שאנחנו יכולים, מי אמר שמותר לנו למכור אותם ? ובכלל מוסיפה אחת הבנות –
המיים במאגר הם מי ביוב, נראה לכם שמשהו ירצה לאכול דגים ממי ביוב ?
רגע, אולי במקום שתצעקו עלינו, נלך ונברר.
אחד החברים מציע לשאול את פרופ' תומי ברמן, הוא הרי מומחה למים, הוא
בטוח ידע אם מותר או אסור.
רואים אותו יושב בצד השני של חדר האוכל ומבקשים אם מותר להם להפריע
רגע.
מסבירים לו על מה מדובר ושואלים מה דעתו ?
האם זה אפשרי.
הוא מחייך, מעניין, בדיוק בדקנו את הנושא – מותר והדגים האלו ראויים
למאכל.
הוא ניסה להסביר אולי עוד משהו, אבל הם כבר חזרו לשולחן הילדים בחיוך
של ניצחון – יש אישור. תומי הוא פרופסור והוא בדק והבהיר שבדקו והכל בסדר.
הם מתלהבים מהרעיון.
מחליטים להתחיל לקדם את העניין.
יגאל ואלון נוסעים לקיבוץ חולתה, שם יש בריכות דגים, רוצים ללמוד קצת
איך להתארגן לנושא. מגיעים לבריכות הדגים ומתלבטים – מה עושים ?
איך להתחיל ?
יגאל שרואה באלון מומחה לדייג, מתייחס אליו כאילו הוא יודע, כי הגיע
מגינוסר וכאשר היו בכינרת ידע לדוג בחכה ופעם אחת אפילו פרסו רשת ודגו אתה, אלא
שאלון מבין שדייג של בריכות דגים זה סיפור אחר לגמרי.
הוא מהרהר, איך בדיוק נפנה אליהם, מה נעשה.
רואים מרחוק שני גברים וחוששים לפנות אליהם.
אבל לצדם פתאום נעצרת מכונית נוספת יוצאת ממנה אישה.
יגאל אומר לאלון – הינה בא נדבר אתה היא בטח תהייה יותר נחמדה.
שלום, אנחנו מעמיעד והיינו רוצים את עזרתכם, אולי את מוכנה לעזור לנו
?
מי אתם ?
אני אלון, זה הוא יגאל, אנחנו מעמיעד ואנחנו רוצים לארגן גיוס דגים
מהמאגר שלנו, רצינו לדעת אם נוכל להיעזר בכם.
פתאום האישה הנחמדה, פתחה את פיה באופן מפתיע מאוד, על מה בכלל אתם
מדברים ?!
מי אתם ?! יש לכם רישיון דייג ?
אתם יודעים מה יש במאגר שלכם ?
נראה לכם שאתם מסוגלים להתמודד עם הכסיפים האלו, הם יהרגו אתכם לפני
שתדוגו אותם ולא כל ילד שרוצה לדוג יכול ללכת ולארגן דייג, בשביל זה צריך רישיון
דייג.
האישה הולכת.
שניהם נותרים המומים מהאירוע המוזר.
אחד הבחורים מהבריכות ניגש אליהם צוחק.
שלום לכם.
מה רציתם ?
אלון במבוכה מנסה שוב.
תראה אנחנו....
הוא מרגיע אותו – האישה שפגשתם כרגע, היא בדיוק האדם האחרון שהייתם
אמורים לשתף ברעיון הזה – זו עזה, היא אחראית על אגף הדייג והיא לא כל כך גמישה.
שניהם המומים.
קבעו פגישה להדרכה.
איזה איש נחמד. מה עוד שהם גילו שהוא אבא של הילדה היפה מהכיתה
שמתחתם.
שניהם מגיעים אליו לשיחת הייעוץ, יואב מדריך אותם ואליהו שמצטרף אליו
מבטיח שהוא גם יבוא לסייע ביום הגיוס.
הם רושמים הכל, מכינים תוכנית מלאה.
יואב הסביר להם שהדגים במאגר בעמיעד, הם כסיפים, בני שנתיים ולכן יתכן
מאוד שיהיו גדולים ובעלי יכולת זינוק די רצינית, לכן צריך להכין מקלות להרים את
הרשת לגובה של שני מטר, אחר כולם יקפצו מעל הרשת, הוא גם מלמד אותם את הטכניקה,
איך צועדים, איך אוספים את הרשת.
הם קובעים תאריך שבו יתבצע הדייג, אליהו מתנדב להגיע לסייע בדייג.
יגאל ואלון באותם ימים לא מגלים ליתר החבורה, אבל הסוד הוא שהם יעשו
הכל כדי שהגיוסים לא יהיו בשבת.
הגיוסים הרגילים הם בשבת, אבל גם אלון וגם יגאל, מאז הביקור בגיל 13
בכפר חב"ד, מנסים לשמור על המצוות, כך שאם הם יהיו אלו שיזמו את הגיוסים, הם
יוכלו גם לקבוע מתי לקיים את העבודה ובכלל לשניהם ברור שבדרך זו, אלוהים יהיה
איתם.
בשלב זה, כך זה נראה – יש אלוהים.
זו הפעם הראשונה שהנער מוביל אירוע חברתי כלשהו.
לראשונה הוא זה שמארגן.
מאוד ברור לו שיש עזרה מלמעלה.
אבל למטה צריך לעבוד. צריך לעשות המון דברים כדי שזה יקרה.
שורת ההערות של הבנות, הציקה לו.
באמת איך עושים את זה ?
איך מרוויחים כסף, איך נמכור את הדגים ?
הם מבקשים לתאם פגישה עם מרכז המשק - אהוד ארצי, איש חכם מאוד.
אבא של אלון מדבר אתו מידי פעם וכל פעם מתפעל מהידע שלו בעסקים.
הדוגמא האחרונה, הבהירה שמדובר כאן בסוג של גאון בעסקים – הוא השקיע
את הכסף של הקיבוץ בבורסה, אחרי מספר שנים, הכסף שחסך הכפיל את עצמו.
בסיום אותה שנה, הוא מספר לחברים באספה שנצבר סכום שמספיק כדי לרכוש
מזגנים לכל בתי החברים.
עכשיו הם, הנערים הצעירים
הולכים לקבל ממנו הדרכה, לקבל ממנו רשות להרוויח כסף ואולי גם ללמוד ממנו איך.
הוא מסביר להם שאת הדגים צריך למכור לתנובה.
מרים טלפון לתנובה, הם אומרים לו שלשם כך, חייבים רישיון דייג ומבקשים
לדעת על איזה רישיון זה יירשם ? מי הגוף שמוכר ?
אהוד מנהל מספר שיחות.
לרגע נראה שכל הרעיון היפה יורד לטמיון, אבל הוא אומר להם - תנו לי
לעשות עוד כמה בירורים, אנחנו נמצא פתרון, אתם תמשיכו לארגן את כל מה שדברנו –תלמדו
טוב את החומר, תלכו לחבר שמכיר את המאגר כדי ללמוד איך הוא בנוי, למסגרייה שיכינו
לכם את המוטות, אתם יכולים לומר להם שיש אישור ממני.
לאחר שבוע, הוא חוזר אליהם עם תשובה – הכל הסתדר – אפשר למכור, היה שם
איזה אירוע מפתיע, המנהל של תנובה עשה לי בעיות, אבל יצא למילואים, המחליף שלו לא
שאל יותר מידי שאלות והסכים להזמין משלוח לחיפה, הוא גם הסביר לי שאתם צריכים
לנסוע תחילה לטבריה לרכוש שם קרח כדי שהדגים לא יתקלקלו עד שתגיעו לחיפה ואפילו נתן
לנו מחיר מראש 13 אגורות לק"ג, עכשיו תדבר עם אבא שלך שיכין לכם משאית עם
ארגזים ליום הגיוס ונראה לי שהכול כבר מוכן.
אבא שהיה נהג בית באותם ימים, שיתף פעולה באופן די מפתיע, הוא כנראה
די שמח שהבן שלו לומד להתפרנס.
נסע במיוחד לאיילת השחר להביא עבורם את הרשת הישנה מהבריכות שלהם וקבע
איתם מועד להגעה עם המשאית והארגזים.
על הצד של החישובים ישב מרכז המשק, הוא עשה להם את החשבונות, ראה
שההוצאות מאוד נמוכות בסך הכל, במיוחד שמדובר על 2000 דגים ואם יצליח לדוג אפילו
חלק קטן מהדגים, זה בוודאי יכסה את ההוצאות – נסיעות לחיפה, השכרה של 100 ארגזים,
עבודה להכין עבורם 15 מוטות.
מגיע הבוקר, הם יוצאים לפני הזריחה עם הטרקטור והעגלה, מגיעים למאגר
כשהשמש עדיין לא הפציעה.
משננים את ההוראות, כולם נכנסים למים, אלון מסביר שחנן אמר ששם המים
העמוקים, הם מיד מקבלים החלטה שיתחילו את הדייג מהמקום שהמים לא עמוקים מידי וילכו
עד לתחילת המאגר.
אלון לא מתווכח, אחרי הכל, גם הוא לא ממש רוצה להיכנס לעמוקים.
הם צועדים במשך דקות ארוכות בשורה ארוכה לרוכב המאגר, לאט לאט מתחילים
לראות דגים שמזנקים אל הרשת.
מרוצים מעצמם שהצליחו ללכוד את הדגים.
אבל בסיום ההליכה הארוכה, כאשר מתחילים לחבר את שני צדדי הרשת, מגלים
בתוכה רק עשרה דגים.
אמנם דגים גדולים ויפים.
אבל לא בדיוק התוכנית.
מעודדים את כולם ואומרים, בואו נעשה את זה שוב, נלך את הכל, הפעם מכאן
לשם.
מתחילים לצעוד, שוב מניפים גבוה, מעודדים זה את זה, אבל בהגיעם לקצה,
שוב רק עשרה נוספים.
השמש כבר בשמיים, בדיוק מגיעה המשאית עם 100 הארגזים, אבא יורם צחק,
כשהוא רואה את הכמות. מילאו רק ארגז אחד. הוא שואל בצחוק: "שאזמין עוד 100
ארגזים?"
הילדים לא ממש צוחקים.
אחד הילדים עצבני ומתוסכל מפנה אל אלון את האצבע המאשימה, אני לא
מאמין איזה אידיוטים אנחנו שהאמנו בך. חמש בבוקר אתה מעיר אותנו בקור הזה, נכנסנו
למים, בשביל מה ?
מה חשבת לעצמך ?
רגע לפני שהוא מרביץ לאלון. עוצר אותו עמוס המדריך. תירגע. כולנו
מתוסכלים. זה לא אשמתו.
בדיוק באותו הרגע מגיע אליהו.
אלון המאמין, יודע – הינה הנס מגיע.
ניסים גלויים.
אליהו יורד מהרכב, קורא לאלון ויגאל, נו מה עשיתם עד עכשיו ?
אלון מספר לו.
הוא שואל אותו כמפקד בצבא: אתה רוצה ליהנות מהדייג או להוציא את הדגים
האלו ?
ברור שלהוציא אותם.
אז, מיד תוציאו את הרשת החוצה, תנקו ממנה את כל הקוצים והלכלוכים
והפעם נכנסים למים העמוקים – בדיוק בצד שלא נגעתם.
אף אחד לא פותח פה.
הבנים מסתכלים זה על זה.
אין בעיה.
הם מנקים את הרשת, מתחילים לבצע כמו חיילים את כל ההוראות.
מגיעים למיים העמוקים, פתאום יוני ששוחה מאחרי יגאל מתקשה לאחוז במקל
ולשחות ואוחז ביגאל, הראש של יגאל נכנס מתחת למים ויגאל לא מוותר הוא מיד מחזיר,
אלון לצורך הזדהות צולל גם הוא כדי להרגיע - יאלה כבר נכנסו לחרא עכשיו בואו נוציא
ממנו את הדגים !
הם מתחילם לשחות בכל הכוח, עם מקל ביד הדגים הענקיים מזנקים מעל, דור
חבר שהצטרף חוטף את המכה הראשונה, המקל קצת יורד בשחייה וכמו שעזה הזהירה – הדג האדיר
פוגע בו וחותך אותו מתחת לעיין.
הם מרגישים ממש כמו בשדה הקרב. האויבים מתחילים להתקיף.
לא נורא זה לא זמן להתפנק.
מגיעים למצוף, נעמדים על המצוף ואליהו מעמיד את אלו שנותרו מחוץ למים
בקבוצה עכשיו תמסרו לכאן את החבל, הם מוסרים את החבל כל החבורה שבחוף מושכת בבת
אחת את הרשת, הם שוחים אחריה ובבת אחת מרימים.
הכמות פשוט בלתי נתפסת, הרשת הענקית מלאה.
הם מתחילים למלא ארגזים, משהו נשלח לקרוא חזרה ליורם, שלא יברח להם.
הוא מרוצה מאוד מהשלל, המשאית מלאה עד 0 מקום.
הם נושאים לטבריה על פי התוכנית.
פתאום, כאשר הם שואלים את המנהל של תנובה טבריה, האם אפשר למלא עבורם
את הקרח, הוא שואל – אם אכפת להם שיציצו לראות את השלל.
הם מסכימים.
הוא שולח את העובד שלו, עושה לו סימן ואז הוא שואל את הנער, כמה בדיוק
הם משלמים לכם שמה בחיפה ?
אלון שכמעט וקלקל, רצה לומר 13 אגורות, אבל עמוס, הסוחר המנוסה, אוחז
בידו בחוזקה, 15 אגורות לקילו למה ?
ואם נסכים לשלם לכם את הסכום הזה, אתם תחסכו לכם את הנסיעה לחיפה
והקרח...
עמוס, מהרהר לרגע ועושה סימן לנער לסתום את פיו.
אתה יודע מה, על 17 אג' יש על מה לדבר.
אלון כבר לא יכול להתאפק, שוב הוכחה הטענה, יש הכוונה מלמעלה.
אכן, הנס הראשון, שני ימי גיוס והם כבר הרוויחו סכום גדול ממה
שהרוויחה הקבוצה מעליהם במשך הגיוסים כולם.
אבל, הנערים לא נעצרים שם, יש עוד שורה של רעיונות שיבחנו, חלקם אפילו
מצליחים.
בחג הביכורים, בחדר האוכל, אהוד ארצי מציין את המצב הקשה של הקיבוץ
באותה שנה, אבל ממש לפני סיום אומר – יש ענף אחד שהצליח השנה מעבר לרגיל, הוא מסתכל
על אלון שיושב מולו ואומר בחיוך: ענף הדייג !
החברים מוחאים כפיים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה