סיפורו של דסלקט מפוצה - בלוגר

האסון ממש לקראת סיום חופשת הקייץ, בחופשה משפחתית, אמא טובעת בים, אבא מושט אותה מהמים, אבל, היא כבר ללא נשימה, ניסיונות ההצלה, לא ממש עוזרים. אמא מספיקה לומר לנו "תשמרו על עצמכם". אנחנו חוזרים מהים התיכון לגינוסר, בערב מקבלים את הבשורה. המטפלת קראה לכל הילדים לשבת איתי במעגל, היא הסבירה לכולם שקרה לי אסון נורא, ביקשה שאספר מה קרה והוסיפה שהם, הילדים יוכלו לעזור לי, אם יקשיבו ויבטיחו שהם מתחילים לקבל אותי לחברה. אני זוכר, את רגש האשמה שבצבץ בי, כשלרגע חשתי הקלה – אמרתי לעצמי איזה דבר נורא, אמא נפתרה ואני ייהנה מזה – סוף סוף יפסיקו העינויים ואני אהיה מקובל בחברה. אבל, אל דאגה זה לא ממש קרה – שבוע אחרי המקרה, כשלרגע התחלתי להרגיש טוב וביקשתי להצטרף למשחק, – אחת הבנות פנתה אלי ואמרה: "זה שקרה לך אסון, זה לא אומר שאתה צריך "לתפוס תחת"". הבנתי שהאשליה נגמרה. נדמה שישנם רמות של כאב, לכן כאשר הכאב של היתמות שלט, לא ממש יוחסה חשיבות בתחילה לדחייה החברתית ועוד פחות מכך לבעיות הלמידה. עד לאותם ימים, בעיית הלמידה כלל לא הפריע, היא התגמדה לעומת הנידוי ...

כיתה א`, התלמיד הסקרן, התעניין כמעט בכל תחום. בשיעורים תמיד פעיל ומשתתף. מכל התחומים אהב את העיסוק הרב בטבע שהיה נחלתו של בית הספר החקלאי "נפתלי". הכיתה יוצאת לערוגה, ריח האדמה הרטובה, מראה הגבעות והרוח הקלה, כמו משחררים את הילד מכלוב בו שהה. מוזר הדבר, בסך הכל כלל לא השתעמם בכיתה, מרבית הדברים הנאמרים בכיתה מעסיקים את מוחו, ובכל זאת, היציאה לערוגות מהווה שחרור והנאה מסוג מיוחד. אלון מתבונן בציפורני החתול, פרח צהוב דחוס, עצור בתוך מעטפת חדה של הכלוב הירוק. הריח החזק המגע והמראה, כל אלו כאילו משרים אווירת נינוחות ורוגע מיוחדים. המורה לחקלאות מאפשר להם לטפל בצמחים. אלון מוקסם ממראה הערוגה וחש גאווה גדולה בכל תפקיד בו זוכה בטיפול בפרחים היפים. מרגיש כשותף למעשה הבריאה. ההמתנה הקבועה לניצנים, התמונה המרהיבה של הפרח  שנפתח לראשונה והמרחב הגדול בו מצויה הערוגה, כל אלו מהווים גורם משיכה מוזר ויוצא דופן ביום הלימודים העמוס. גם בתקופת הלימודים ממשיכה החבורה להתאסף, עדיין אותה הרגשה מלאה ממלאת את חלל הנפש של הילד התמים. אמא אירית, משמשת באותם ימים כמורה בשיכון...

תמימות במרומו של הר פורייה, ניצב לו ישוב קטן ומיוחד במינו בשם פוריה עלית. לא יותר מחמישים איש, גרים על הר שמשקיף לכנרת. בישוב מספר מצומצם מאוד של ילדים, בני משפחות שונות - דתיות, בדואיות, חילוניות, משפחה אחת נוצרית ואחת ששמרה על צמחונות. כל אלו חיו יחד כאילו לא שמעו מעולם על אפשרות אחרת. החבורה בה הסתובב גיבורינו מנתה מלבדו ואחיו, עוד תאומים בדואים בשם חסן וחוסין שלפחות באופן רישמי שינו את שמם לגדי וגבי כדי להתאים לסביבה, שני חברים דתיים בשם יוקי ומאיר ועוד אחד או שניים שהצטרפו מדי פעם לחבורה המיוחדת מעת לעת. החבורה התמימה נהגה למצוא בכל פעם הרפתקה חדשה. הסביבה הטבעית שלהם הייתה ה"נוף" המקום בו ההר גולש לעבר הכינרת, מדרון האורנים המכונה בפיהם "יער" היה לאחד המקורות המרכזיים לשפע הדמיונות הנשגבים, אך גם ה"מחצבה" שהייתה בסך הכל בור גדול שנחצב במלחמה לשם מסתור לנגמ"שים ושימשה חצר משחקים פוריה וכמובן חצר האבן השחורה שבמרום הישוב, אשר נהרסה במלחמת ששת הימים, שימשה את משפחת אל-גדיר כמפטמה ואת החבורה כחוות שעשועים מרתקת. עולם הדמיון של החבו...